לאן הם נעלמו - חיים זיסוביץ´

שם: חיים זיסוביץ'

גיל: 63

מצב משפחתי: נשוי לאילנה, חמישה ילדים, ארבעה עשר נכדים.

מקום מגורים: בית חורון

לפני שנעלם: שדרן רדיו, מגיש, מנחה ועיתונאי בקול ישראל משנת 1977. עבד בתפקידים שונים, ביניהם כתב לענייני דתות, כתב פרלמנטרי ומגיש התכנית המיתולוגית 'הכל דיבורים'. ב-2004 פרש מרשות השידור והחל להגיש את תוכנית הטלוויזיה 'תיק תקשורת'. ב2009 פרש מהנחיית התכנית.

(צילום: באדיבות חיים זיסוביץ)

אז למה נעלמת?

החלפתי את המקצוע. פעם הייתי על במה, ברדיו ובטלוויזיה. היום אני יועץ תקשורת, ראש מערך הדוברות של בר אילן, וזאת עבודה של אחורי הקלעים שבה אתה לא מראיין או משדר, אלא מעביר את החומרים לעיתונאים אחרים. לאחר יותר מ- 30 שנים של עבודה ברשות השידור, הגיעה תכנית של פרישה מרצון עם תנאים טובים יחסית אז לקחתי אותה בשתי ידיים. ב-2009 נאלצתי לפרוש מהנחיית "תיק תקשורת", לאחר שבעיתון גלובס התפרסמה כתבה שהאשימה אותי בניגוד עניינים מכיוון שבמקביל להנחיית התכנית, שמשתי כיועץ תקשורת. כמובן שאינני מסכים עם הקביעה הזו, אך היא אלצה אותי לבחור באחד משני העיסוקים, והחלטתי להישאר בבר אילן.

ממה הכי נהנית בתקופה הארוכה שלך בתקשורת?

מהכל. אבל יש שני דברים שאני מאוד גאה בהם, האחד זה התכנית 'הכל דיבורים' שיזמתי. הדבר השני זה פינת פרשת השבוע שיזמתי בימי שישי.

אז איך זה באמת להיות עיתונאי דתי, בימים שלא ראו כמעט אנשי תקשורת חובשי כיפה?

אני לא מרגיש חלוץ, או פורץ דרך. לא סבלתי מניכור או מאפליה. הייתי פשוט עיתונאי.

באותה תקופה לא היו יחסים טובים בין הציונות הדתית לתקשורת.

יותר מזה. היו אפילו יחסי איבה. הייתה חשדנות מצד הציבור הדתי. כולם ידעו לצטט את הכתב, את הכתבה או את המקרה שבו הכפישו את הציבור הדתי. הציבור הדתי הסתגר בתוך גטאות תקשורתיים כמו באיזה תכנית 'מלווה מלכה' או תכנית דת פעם בשבוע. היחס הזה מצד הציבור היה לא נכון ועיכב ברמה מסוימת את כניסת הדתיים לעולם התקשורת. פעמים רבות הוזמנתי לכינוסים ואירועים של דתיים בתור ה'דתי מהתקשורת', ולא מעט היו שוטחים בפניי תחושות קיפוח ואכזבה מ'התשקורת'. היום ברוך ה', המצב שונה לגמרי.

לטענתך לא הייתה אפליה דתית, מי שהיה מוכשר מספיק, יכל להתברג גם עם כיפה לראשו?

לא הייתה שום אפליה. דווקא הדתיים, אשר גדלו על השפה העברית, בעלי כישורים טבעיים, ומורכבים מחומר גלם אמיתי של עיתונאי.

אתה מתכנן לחזור יום אחד אל המיקרופונים?

מה יש לי לחזור? אני נשאל לא פעם את השאלה הזאת ותמיד עונה אותו דבר- אין דבר יותר פתטי מעיתונאי מזדקן, שצריך לנתק אותו מהמיקרופון ולגרור אותו למחלקה הסיעודית. זה לא שלא בא לי לבטא את דעתי, כמו שעשיתי בעבר, אך אני עושה את זה בערוצים משלי, למשל בשני דפי פייסבוקים שעוקבים אחריהם יותר מעשרת אלפים אנשים.

אז בעידן שכל אחד יכול להיות עיתונאי, מהדורות החדשות בכל שעה כבר לא מעודכנות, שלא לדבר על העיתונים, מה לדעתך צופן העתיד לתקשורת?

הנבואה ניתנה לשוטים, אבל אני מעז לומר שהתקשורת המסורתית תשנה את המתכונת שלה לגמרי. אני לא מצפה שמישהו יחדש משהו בעיתון של הבוקר, אבל אולי הוא יעסוק בעיקר במאמרים ופרשנויות, ופחות בחדשות. באופן כללי כלי התקשורת הללו צריכים להתאים את עצמם למציאות שהשתנתה.

איך היום, במקום שבו אתה נמצא עכשיו, אתה מסתכל על התקופה ההיא? היית משנה משהו?

לא הייתי משנה דבר וגם לא מתנהל אחרת.

טיפ לבחור שמעוניין להיכנס לתקשורת?

למרבה הצער, תעשה הכל כדי להיכנס לגלי צה"ל, משם הדרך שלך תהיה סלולה. אני מתנגד לגמרי לתחנה הצבאית. אני חושב שהיא פוגעת בהזדמנות שווה שצריכה להינתן לחבר'ה שמעוניינים להשתלב בתקשורת. הסיכוי של בחור ששירת במגלן ואחר כך הלך ללמוד תקשורת באוניברסיטה נמוך בהרבה מהסיכוי של חברו, שעבר שרות נוח בגלי צה"ל ואחר כך יוצא לשוק. חבל שכך.