דפי אורז אינם טרנד חדש. הם חלק מהמטבח הוויאטנמי המסורתי כבר דורות רבים, הרבה לפני שהפכו לכוכבי רשת במערב. מה שחדש הוא הדרך שבה הרשתות החברתיות הפכו אותם מחומר גלם מקומי לכוכב של מתכוני "גרסה בריאה יותר". קשה לגלול כמה דקות בלי להיתקל בעוד בורקס, פיצה, מלאווח או קינוח שמבוססים עליהם.
אבל ככל שמתבוננים בתופעה הזאת, מתברר שהסיפור המעניין באמת אינו דפי האורז עצמם. למעשה, אם נבחן את רוב המתכונים והסרטונים שעוסקים בהם, נגלה שכמעט אף אחד לא באמת מדבר על דף האורז. אנשים לא מתלהבים מהטעם שלו, הם לא רוכשים אותו בגלל הערך התזונתי הייחודי שלו, והם לא מתעניינים בו כמזון בפני עצמו. הם מתלהבים מהאפשרות לקחת מאכל מוכר ואהוב ולהפוך אותו לגרסה אחרת. וזאת בדיוק הסיבה שבעיניי הדיון המעניין אינו האם דפי אורז בריאים - השאלה המעניינת יותר היא מדוע אנחנו כל כך אוהבים להפוך מאכלים שאנחנו אוהבים לגרסאות דיאטטיות שלהם.
מה יש בדף אורז מבחינה תזונתית?
מבחינה תזונתית, דף אורז הוא מוצר פשוט למדי. הוא עשוי בדרך כלל מקמח אורז, מים ולעיתים גם עמילן טפיוקה. הוא מכיל בעיקר פחמימות, מעט מאוד חלבון, מעט מאוד סיבים תזונתיים וכמעט ללא שומן. לכן דף האורז אינו מזון קסם, אבל גם אינו מזון בעייתי במיוחד. הוא פשוט מקור פחמימה.
הנקודה החשובה היא שהערך התזונתי של הארוחה כולה נקבע בדרך כלל הרבה יותר על ידי מה שנמצא בתוך דף האורז מאשר על ידי הדף עצמו. אם נמלא אותו בעוף, בטונה, בגבינות, בקטניות ובירקות, נקבל ארוחה אחת. אם נמלא אותו במעט מילוי בלבד, נקבל ארוחה אחרת לגמרי. זאת גם הסיבה שהדיון הציבורי סביב דפי אורז מעט מבלבל. אנשים מתווכחים על דף האורז, בעוד שבפועל השאלה המשמעותית יותר היא מה הוא בא להחליף ומה אנחנו בוחרים לשים בתוכו.
מה בעצם מוכרים לנו כשמוכרים דפי אורז?
אפשר להסתכל על טרנד דפי האורז כעל עוד אופנה חולפת בעולם התזונה. אבל אפשר גם לראות בו משהו רחב יותר. בשנים האחרונות כמעט לכל מאכל נולדה גרסה חדשה. פיצה מכרובית, גלידות חלבון, עוגות ללא קמח, פסטות מקטניות, ועכשיו גם בורקסים, מלאווחים ומאפים מדפי אורז. הרעיון דומה בכולם. לקחת מאכל שאנחנו אוהבים ולהפוך אותו למשהו שנתפס כבריא יותר, קל יותר או מתאים יותר לירידה במשקל.
אין בכך שום דבר פסול. לעיתים זה באמת עוזר. אדם שאוכל מאפה עתיר קלוריות בכל יום עשוי להרוויח מהחלפה לגרסה קלה יותר. אבל מעניין לשים לב שההבטחה שמוכרים לנו היא לא רק פחות קלוריות. מוכרים לנו גם תחושה. התחושה שאפשר ליהנות בלי לשלם מחיר. התחושה שאפשר לאכול את מה שאנחנו אוהבים בלי להרגיש אשמים. התחושה שמצאנו פתרון חכם לבעיה מורכבת.
האם כל מאכל חייב גרסה דיאטטית?
זאת אולי השאלה החשובה ביותר שעולה מהטרנד הזה. לפעמים התשובה היא כן. אם גרסת דפי האורז עוזרת לכם ליהנות ממאכל אהוב בתדירות שמתאימה לכם יותר, אם היא משתלבת טוב יותר במטרות שלכם ואם היא מסייעת לכם להתמיד, אין שום סיבה לא להשתמש בה.
אבל יש גם צד שני. לפעמים החיפוש המתמיד אחר גרסה דיאטטית לכל מאכל משאיר אותנו בתחושה שאנחנו נמצאים כל הזמן בדיאטה. כאילו המאכל המקורי אינו אופציה, כאילו כל חשק חייב לעבור תהליך של תיקון והתאמה לפני שיהיה מותר ליהנות ממנו. עבור חלק מהאנשים, דווקא הידיעה שאפשר לאכול מדי פעם גם את המאכל המקורי כחלק מתזונה מאוזנת יוצרת יותר שקט. פחות רגשות אשמה. פחות עיסוק באוכל. פחות מחשבות על מה מותר ומה אסור.
הספרות המחקרית בתחום האיפוק התזונתי מצביעה על כך שאצל חלק מהאנשים חלוקה נוקשה למזונות "אסורים" ו"מותרים" עלולה להגביר את העיסוק באוכל ולהקשות על ההתמדה לאורך זמן. לכן השאלה אינה רק כמה קלוריות חסכנו. השאלה היא איזו דרך אכילה תאפשר לנו לחיות טוב יותר.
מה אפשר ללמוד מטרנד דפי האורז?
בעיניי, הסיפור של דפי האורז אינו באמת סיפור על דפי אורז. הוא סיפור על מערכת היחסים שלנו עם אוכל, על הרצון להיות בריאים בלי לוותר על הנאה, ועל הניסיון לרדת במשקל בלי להרגיש שאנחנו נלחמים בעצמנו. דפי אורז יכולים להיות חלק מהפתרון הזה. לפעמים הם אכן כלי שימושי, יצירתי וטעים. אבל הם אינם הפתרון עצמו.
בסופו של דבר, הצלחה בירידה במשקל אינה נובעת ממזון אחד, מטרנד אחד או ממתכון אחד. היא נובעת מהיכולת לבנות דרך אכילה שאפשר להתמיד בה לאורך זמן, בלי לחיות בתחושה שכל ארוחה היא מבחן.
טלי כהן שמש, דיאטנית. מומחית לירידה במשקל בשיטה מבוססת מדע ומותאמת אישית.