שלום כבוד הרב!
יש לי שאלה בנושא הפרעות אכילה למרות שאני מתביישת אני אנסה.
אני סובלת מבולמיה כבר ארבע שנים.
כבר הייתי אצל פסיכולוגית,פסיכאטר ודיאטנית וזה לא עזר לי.
ההורים שלי כבר יתייאשו ממני פעם אני אומרת להם שאני רוצה להבריא ופעם אני עושה הכל כדי לדרדר את המצב שלי.
בתחילת שנה כל העניין הלך והחמיר כי התחילו לי התעלפויות בבית הספר בעיקר ובבית.
התעלפתי סך הכל משהו כמו 10-12 פעמים עם לא יותר, כבר הפסקתי לספור.
עכשיו אני כבר בת 17 ואני מרגישה שזהו די יאללה כמה כבר אפשר להיות עם דימוי עצמי כזה נמוך ולא להעריך את עצמי אין לי ביטחון בכלום.
ובכל מצב אני מורידה מהערך שלי.
כמו שאמרתי ההורים שלי כבר יתייאשו ממזמן כל הזמן שאני אומרת לאמא שלי שמה שאני הכי מפחדת זה שאני פתאום יקבל דום לב בגלל הבולמיה והיא עושה פרצוף כזה של אין מה לעשות זה בעיה שלך ואבא שלי בכלל לא מתעניין לא שואל אותי לא כלום זה לא אכפת לו בכלל ולפעמים היו פעמים שהייתי שואלת אותם ועם אני ימות פתאום אז הם היו אומרים לא נורא יש לנו עוד שלושה ילדים לגדל את לא מרכז הבית.
וכל פעם שהם היו אומרים את זה הייתי מתאפקת לא להתאבד למרות שכמה פעמים ניסיתי בלעתי מלא כדורים מסוכנים ושחבתי אין בדוק אני לא כמה בבוקר אבל קמתי כמו חדשה אני לא יודעת למה השם נתן לי לקום בכלל.
חשוב לי גם לציין שאני דתייה מבית דתי ויש לי הרבה דודים במשפחה שהם דתיים מאוד ולפי מה שאני מרגישה זה שהם לא מקבלים בעין יפה את הבעיה שלי אני יודעת שהם יודעים איך שהוא זה יתגלה במשפחה המורחבת אבל חוץ מדודה שלי אחת שהכי עוזרת לי ותומכת אותי ואני הכי קשורה אליה מהדודות כל השאר כלום.
זה לא אכפת להם ואמא שלי ביקשה כמה פעמים שתבקש מהרב של היישוב שלה בלאון מורה שיברך אותי משהו כלום אפילו לא התייחסה לזה כל עפם יש תירוץ אחר אבל לא משנה אני אומרת לך תאמת אני לא צריכה שום ברכה מאף אחד קודם כל אני צריכה לעזור לעצמי "אם אין אני לי מי לי".
עכשיו אני מרגישה שזהו הגעתי לשיא אני יודעת שאם אני ממשיכה ככה הסוף יהיה לא טוב ויש לי הרבה תכנונים לעתיד ואני לא מתכוונת להפסיד אותם.
מה שרציתי לבקש מכל הסיפור זה שאני רוצה לקחת עלי איזה שהיא מצווה..איזה שאתה תחליט.
מצווה שאני אקפיד עליה שאולי בזכותה אני אתרפא.
אני מקווה מאוד שתקרא את ההודעה שלי ותענה לי.
מנופית!