אין כמעט חובב אוכל, וחובב בשר קרניבור בפרט שלא חבר לפחות באחת מעשרות, אם לא מאות קבוצות הווטסאפ, הפייסבוק או האינסטגרם שעוסקות בנושא. סרטוני פריסה מלבבת של נתחים, הוצאות עצם ועוד - מי לא מכיר, מי לא ראה. הרציניים חברים בכולן, שם הם מקיימים דיונים עמוקים אודות מידת העשייה הראוייה לנתח קצבים, התבלין הנכון בו כדאי להשרות את השפונדרה ואיך הכי נכון להפעיל מעשנה. הרציניים עוד יותר גם משקיעים וכותבים מדריכים, מעלים תמונות של ביצוע וליווי, עונים לשאלות, מעודכנים בכל הפיצ'רים החדשים ונחשבים לברי סמכא בנושא.
אבישי לקטיבי ממושב אחיסמך לקח הכל צעד אחד קדימה. מאות שעות של סרטוני ווטסאפ של בשרים מעושנים ומזילי ריר למראה גרמו לו לעשות מעשה ולפתח את מה שלדעתו - ויש לו קייס רציני בטענה שמדובר בדעה נכונה - יכול להפיק את מידת העשייה המושלמת והמדויקת לבשר איכותי.
אבישי חקר, בדק, ניסה, השווה ולבסוף, סמוך לביתו, הקים מעין שטח אירועים צנוע ונעים עם עצי פרי ודשא, ובכניסה למקום טמון אוצר. תרתי משמע: שלושה בורות עמוקים ומדויקים שמשמים למטפונה. מטפונה בערבית - קבר. מדובר בשיטת בישול עתיקה - גחלים לוחשות מתחת לאדמה שמאמצות בחום לבישול ארוך ומושקע במיוחד נתחי בשר והכל מכוסה. אבישי ריתך ובנה מכסים מיוחדים לבורות, משכים מדי לילה בסביבות שלוש כדי להדליק פחמים שנבחרו בקפידה (קברצ'ו בלאנקו ביבוא מארגנטינה) ואז לקבור איתם נתחים מובחרים שנעים בין אסאדו, כתף וצוואר טלה, קדירת כמונייה מהבילה, עופות, אורז ועוד.
צילום: ישי גרסטל
בהתחלה בישל לחברים. בהמשך רשימת החברים - כולל אלו שהזמינו את עצמם - גדלה, ואבישי הבין שיש פה פוטנציאל לעסק. אבישי שיפר את הבורות, קנה ציוד וגם דאג לכשרות של ארגון 'צהר' "כי הם היו מקצועיים, עשו יופי של עבודה, ואני גם באופן אישי בחרתי בהם כי אני נגד קרטלים וארגונים גדולים מדי עם כוח גדול מדי".
התוצאה הבשרית היא קודם כל חגיגה לעיניים. מראה טקס סיבוב המנואלה המרעיש שמעלה מתוך הבור את הבשרים הוא משהו שכדאי שלא לפספס. אחרי כן, מדובר כמובן בחגיגה לחיך. התוצאה הסופית מצדיקה בהחלט את הדרך שעשה אבישי - מעובד בתחום הבנייה - לגרילר מקצועי: האסאדו שדגמתי למשל, יצא רך ואחיד בצורה לא פחות ממושלמת עם צבעים ורדרדים וארומה עמוקה שקשה לפספס. העניין הוא שהמטפונה מצליח לשדרג לרמות אחרות גם מאכלים עם בסיס משעמם יותר כמו עוף למשל, שהיה בעל מרקם וטעם מהמיוחדים והטובים שטעמתי.
מה שהגיע כמנה נלווית הפך למשהו שביקשתי לטעום ממנו שוב, וזה עוד כשהוא מוגש על מצע אורז שזכה גם הוא לארומה של בישול ארוך. גם הכמונייה- אותו תבשיל טריפוליטאי שקיבל את שמו מהכמון הרב שבו, היה בוסט מעולה וחמים ליום סגרירי התפריט במקום עוד לא מסודר עד הסוף, מה שלא מונע מההזמנות של "המטפונה של בויה" להיסגר שבוע וגם שבועיים לפני כן, שכן כמעט ללא פרסום ובעיקר בעזרת חשבון אינסטגרם מושקע והרבה שמועות מפה לאוזן, המקום הפך לשלאגר שמקדש הגעה קבוצתית לערב של חגיגת בשרים, כולל המוזיקה, השתייה והאווירה.
נכון להיום יש עוד קצת מה לשפר בכל הנוגע לסידור נכון של ישיבה (בימים בהם החורף מונע ישיבה בחוץ) ותפריט מסודר ומהודק יותר ועוד כמה פרטים קטנים, אבל מדובר בחבלי לידה צפויים. בשורה התחתונה מדובר בחווייה שכל חובב בשר - אבל חובב אמיתי מהסוג שמבין באמת במושגים כמו יישון, עישון, בריין ועוד - פשוט חייב לבדוק. המחירים סבירים בהחלט, נעים בין 50 ל-70 ש"ח למנה והתמורה נהדרת. מי שמעוניין רק לקפוץ ולהצטייד יכול להיפרד מ-60 ש"ח ולקבל מנת סנדוויץ' חלה מהטאבון עם אסאדו, צ'ימיצ'ורי מקומי וקונפי שום, ככה שיהיה לדרך. המקום פתוח שלוש פעמים בשבוע בהתאם לאספקת הבשרים ולכן ההגעה היא רק בהזמנת מקום.
כיום אין במרכז הארץ יותר מדי כתובות למי שרוצה בשר מעושן בבישול ארוך מהסוג שרואים בפייסבוק ובקבוצות הווטסאפ השונות. המטפונה אצל בויה סוגרת לכם את הפינה. שחיתות חוקית שמומלצת בחום.
מה מי מו: מסעדת בשר בבישול פחמים ארוך
העיצוב: דשא, עצי פרי, סוג של גן אירועים קטן ונעים.
החניה: לא חסר.
המנצח: עוף עם אורז. כן כן. האסאדו היה מבריק, אבל העוף הנימוח הדגים מה באמת שווה הבישול במטפונה
המחיר: בינוני.
כשרות: צהר