Warning: implode(): Invalid arguments passed in /srv/sites/kipa.co.il/public_html/cpt/maamar/single.php on line 105
פמיניסטיות בעל כורחן - כיפה

פמיניסטיות בעל כורחן

חדשות כיפה חנה פנחסי 25/12/08 00:00 כח בכסלו התשסט

אז למה יש כל כך הרבה סטודנטיות ב"מעלה"? איך זה שיחסית לבתי ספר אחרים לקולנוע אצל הדתיים יש (הרבה) יותר בנות? הייתי רוצה לומר שזה בגלל שהציבור הדתי פתוח יותר, בגלל שבחירת המקצוע תלויה פחות בציפיה לוחצת להיות עורך דין ורופא (לבנים) או מורה או עובדת סוציאלית (לבנות).

נדמה לי שזה לא כך. בעצם, זה ממש הפוך. הקולנוע בציבור הדתי איננו ממש מקצוע אלא תחביב מורחב אליו יש להתייחס בסלחנות ובקבלה, כמו ללמוד נניח אנימציה, או קדרות בבצלאל. בקיצור, קולנוע מתאים לבנות.

אבל לא חולף זמן רב משנה א ב"מעלה" עד שהסטודנטיות מבינות שקולנוע זה תחום מאד רציני ודורש התמסרות מוחלטת: רגשית, כלכלית, חברתית, ומקצועית. גם הבנים מבינים זאת אבל אצל הבנות ההתמסרות הזאת בעייתית יותר. הבנות נכנסות לתחום שהוא גברי בכל קנה מידה. הקולנוע של ימינו הוא עדיין בעיקרו של במאים ולא של במאיות, תסריטאים ולא תסריטאיות, ובעיקר מספר על גיבורים ולא על גיבורות. הסטודנטיות של "מעלה" גדלות בקהילה דתית שגם היא מונהגת בעיקר ע"י גברים (שעומדים בראש האולפנה, שנמצאים מהעבר החשוב של המחיצה, שפוסקים הלכה). עם נתונים כאלה נסו לדמיין כמה כוח צריכה במאית צעירה כדי להנהיג צוות הפקה גדול, לצעוק "Cut!" ולהוסיף: "תעשו את הסצנה הזאת שוב!"


ובכן, הנה הפרדוקס- הן נכנסות לעולם הזה בלי להבין עד הסוף לאן הגיעו, חלקן מתלהבות ויוצרות בלי שהתכוונו קולנוע אחר: של נשים ועל נשים דתיות. סטודנטית שעשתה סרט על גירושים והתקבלה לפסטיבל יוקרתי לסרטי נשים אמרה לי: "אז מה, זה פסטיבל פמיניסטי?- המילה האחרונה בוטאה בהסתייגות בולטת - איזה קטע, בכלל לא חשבתי שזה קשור לסרט שלי".. הן פמיניסטיות בעל כורחן.

הנה כמה מהפריצות של במאיות "מעלה": "הרת עולם" (אילה גליק) מספר על רווקה דתית בשנות השלושים המבקשת להרות מתרומת זרע, "שבע ברכות" (חן גלון-קליין) מלא במתח מיני וחרדת הלילה הראשון, "הרי את" (פזית ליכטמן) הוא סרט על גירושים שיוזמת אשה צעירה, "שובי שולמית" (שבע סבג) הוא קומדיה הרומנטית העוסק בלחץ העצום להינשא ומסתיים בביטול הארוסים בדיוק ההיפך המסורת הזאנר על-פיה הם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה..

אז מה הבעיה תשאלו, הן נשים דתיות שעושות סרטים על נשים מזוויות שלא דוברו עכשיו.

ובכן, שתי נקודות למחשבה: האם הסרטים של בוגרי "מעלה" הם סרטים שמאפשרים ונטילציה לציבור הדתי, משחררים לחץ שלאחריו אפשר לשוב אל החיים הבורגניים והנינוחים, כמו שהכתיבו לנו שיהיו? במילים אחרות, אלה סרטים שאפשר לעמוד לצידם בגאווה מול ציבור חילוני ולהשוויץ: אתם רואים, גם לנו יש קולנוע!, או שאולי יש בסרטים משהו חתרני באמת, כזה שמטלטל את חיינו, אולי אף מאיים מעט וגורם לנו לחשוב שוב מחדש על הכל? זוהי שאלה קריטית בעיני הנוגעת לערכם הסגולי של הסרטים, לעמידתם במבחן הזמן, וליכולת שלהם להיות חלק מתיקון חברתי.

ובהקשר של נשים דתיות שעושות קולנוע חיוני בעיני להוסיף: החינוך שלנו, הנשים, טוב מידי. צריך להודות בעצב וביושר: הסרט המופלא "אשת כהן" (2000) של נאוה נוסן-חפץ הוא הסרט האחרון שלה, חן גלון קליין (ורבות טובות אחרות) מלמדת באולפנה איכותית את הדור הבא של הקולנוע הנשי והדתי. הן לא חיות בסרט,ולא את עולם הקולנוע, ממש לא. יש להן משפחות, ילדים ובעל שיש לו קריירה שצריכה להתפתח, ואני תוהה אם הן ידעו, כבר אחרי ארבע שנים של לימודים אינטנסיביים וממלאים שהסרט הזה שהן עושות כעת הוא שיא הקריירה שלהן ולא תחילתה. והרי כולנו מפסידים בכל רגע (!) שהנשים המוכשרות הללו לא עושות קולנוע, ממש קולנוע. (ובהזדמנות זו מברוק לעינת קפאח -שהיא גם מורה לקולנוע -על סרטה "הירושות שלי")

אז אולי - מתגנבת המחשבה - קולנוע הוא בכל זאת רק תחביב שיעמוד תמיד אחרי המחויבויות האחרות, העקרוניות יותר?! ואולי בגלל הידיעה סמויה הזו של הנשים הצעירות שזה לא מקצוע "על אמת", הרבה מהסרטים בסופו של דבר מאשרים מחדש את החיים שלנו כמות שהם? למשל כמו ב"אמא של שבת" (ענבר נמדר) שלידת התינוק בסופו (לא תינוקת, חלילה) כאילו פותרת את כל הבעיות, או כמו "פראג" (קייטי גרין) המסתיים בנחמה למרות שהאם לילד עם תסמונת דאון עומדת מול כוחות שלא יאפשרו לה פריצה אמיתית, ופינוי מקום לצרכיה ועולמה המקצועי.

ומחשבה פרועה נוספת: האם יתכן שההשראה תבוא לבמאיות מגברים בוגרי "מעלה" שעשו סרטים המערערים על הגבריות הבלעדית בתוכה אנחנו חיים למשל "עמוד נח" (בן קץ) ו"ואהבת" (חיים אלבוים) שהוא סרט עדין על בחור ישיבה שלאחר יסורי-נפש בוחר להזדהות כהומו. אולי אלה יפתחו את הדלת לסרטים על נשיות נועזת ואחרת גם אם כזו שמשלמת על כך מחיר כבד? ועוד אני תוהה אם הזרע הראשון של הסדרה "סרוגים" של לייזי שפירא (יחד עם התסריטאית חוה דיבון) הנותנת קול לעולם של רווקות דומיננטיות,מלאות ושואלות, נזרע בסרט הגמר שלו "איכה" שבמרכזו מתבגרת מתנחלת שמורדת?

אז אולי הישועה תבוא באמצעות, אבל אני עדיין מחכה לנשים: לנאוה נוסן-חפץ שסרטה "אשת כהן" מספר על אונס בחברה חרדית, לסרט הבא של מירב חטב שסרטה המצמרר "מיקה" מספר על אם צעירה שמוכרת את גופה כדי לשרוד בעולם מנוכר, לתמר בן-ברוך המישירה מבט אל הגוף הנשי בסרטה "מלאי חיים" על ילדה שמנה, ולכל השאר. ולבוגרות מחזור י"ד המסיימות כעת אני אומרתYes, You Can! ואנחנו זקוקות לכן, שתראו לנו את עצמנו על המסך באור אמיץ, ביקורתי, ומטלטל. אנחנו מחכות. מאד.

חנה פנחסי דוקטורנטית במחלקה למגדר ב"בר אילן" לימדה ועבדה ב"מעלה".

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן