ייחודיותו של האדם מחייבת אותו לבחור בחירות אוטונומיות ולקבל על עצמו אחריות, כדבריו הידועים של הרמב"ם בפרק השמיני של הקדמתו לפירושה של מסכת אבות במשנה ("שמונה פרקים"):
"אמנם האמת אשר אין ספק בו שפעולות האדם כולם מסורות לו אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה מבלתי הכרח שיכריחהו עליו ומפני זה היה ראוי לצוותו. אמר (דברים ל: טו ואילך) 'ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב...ובחרת בחיים' ושם הבחירה לנו בהם וחייב העונש למי שימרה...וחייב גם כן ההכנות כולם כמו שכתוב בתורה (דברים כב: ח) – כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגיך ולא תשים דמים בביתך'".
מדינת הרווחה הישראלית אינה שוללת עקרונית את רעיון האחריות והיכולת האישית, אך הפטרנליזם המערכתי המוגזם שהיא נוקטת, פוגע ביכולת ליישם את העיקרון הזה. דמותו האוטונומית של היחיד בן השכבות החלשות נפגעת הן מיחסה של המערכת אליו כאל צרכן של שירותים סוציאליים, והן מפני שהוא תופס את עצמו כאדם בעל יכולת בחירה חלקית בלבד התלוי בכוחות חברתיים-כלכליים גדולים ממנו.
תחום נוסף שבו השקפתה של המסורת היהודית על מדינת הרווחה הנרחבת שונה מן המקובל, הוא היחס לעבודה. בעולמה של היהדות חובתו של האדם לעבוד היא ערך דתי. העבודה האישית אינה נתפסת כפחיתות כבוד המאפיינת בריות לא ראויות כמו בעולם הקלאסי. להפך, היא סגולה ראויה המוליכה לאושר: "אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו, יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (תהלים קכח: א,ב) וכדרשת חז"ל: "ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים דאילו גבי ירא שמים כתיב אשרי איש ירא את ה' ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ולגבי ירא שמים וטוב לך לא כתיב ביה" (ברכות דף ח עמוד א).
מסכת ברכות מלבנת את פרטי חיוב התורה להניח את היבול בפאת השדה לעניים. אבל דווקא בסיום המסכת ישנה השוואה בין אדם הנוטל מקופת הציבור כשאינו מוכרח לעשות כן ובין עני המעדיף להתפרס בכוחות עצמו: "וכל מי שאינו צריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו ועליו הכתוב אומר (ירמיהו, יז:ז) – ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" (פאה, פרק ח, משנה ט). את הלכות מתנות עניים מסיים הרמב"ם בקביעות אלה:
"כל מי שאינו צריך ליטול ומרמה את העם ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות. והרי הוא בכלל ארור הגבר אשר יבטח באדם. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל כגון זקן או חולה או בעל יסורין ומגיס דעתו ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו ואין לו בצערו אלא חטאות ואשמות. וכל מי שצריך ליטול וציער ודחק את השעה וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הצבור אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו ועליו ועל כל היוצא בזה נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה'" (הלכות מתנות עניים, פרק י', הלכה יט').
על פי דברי הרמב"ם, ההבחנה בין מי שנוטל מן הציבור אף שיש ביכולתו להתאמץ ולפרנס את עצמו ובין מי שחי בדוחק ובלבד שלא יהפוך למקרה סעד היא הבחנה דיכוטומית, על מכלול הקונוטציות העולות ממנה: ארור-ברוך. מדבריו של הרמב"ם ניכר היטב שהוא סבור כי רק חולים, זקנים ובעלי ייסורים הם אנשים החייבים ליטול מן הציבור ולוותר על גאוותם. מעניין שאפילו חסידי אשכנז במאה ה_12 וה_13, אשר פיתחו תפיסה חברתית נרחבת ויוצאת-דופן במחשבה היהודית של ימי הביניים, לא נמנעו מלחייב את האדם לעמול קשה. ספר חסידים קובע במפורש שאין לתת צדקה למי שאינו רוצה לעשות מלאכה. כבר בתקופת חז"ל בלט ההבדל בין גישתם ובין גישת אבות הכנסייה בסוגיית היחס לעוני, כפי שמציין אפרים אורבך (ב:"מגמות דתיות וחברתיות בתורת הצדקה של חז"ל", מעולמם של חכמים – קובץ מחקרים, (ירושלים, מאגנס, תשמ"ח)): "העדר הערצת העני והאופי הבלתי ספגני של הצדקה במאמרי חז"ל ובדרשותיהם, מציינים הבדלים יסודיים בין תורת הצדקה שלהם לבין זו של אנשי הכנסייה הנוצרית. הירונימוס הכיר בהבדל זה בכתבו: 'חפש בכל בתי הכנסת של היהודים ולא תמצא אף רבי אחד המוכיח לעדה את החובה לבזות את הרכוש או המספר בשבחה של העניות'". היחס השלילי לעניים מצא את ביטויו בין השאר בקושי של מפרשי ימי הביניים לפרש על דרך הפשט את אמרתו של התנא יוסי בן יוחנן: "יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך" (מסכת אבות, פרק א, משנה ה). פירושו של רש"י מייצג נאמנה את המגמה הזאת: "כלומר אל תרבה עבדים ושפחות לשרתך אלא הבא עניים במקומם וישרתוך ותקבל עליהם שכר" (שם, ד"ה "ואל"). מגמה זו זכתה לחיזוק כשקהילות שונות החלו לפתח יחס שלילי כלפי קבצנים.
קבוצה מיוחדת הזוכה להגנת מדינת הרווחה הישראלית היא חברת לומדי התורה במסגרת הישיבות והכוללים ומשפחותיהם מרובות הילדים. כמו במקרים אחרים, מציגה האידיאולוגיה החרדית כיוון חדש כביטוי להמשכיותה של המסורת ההלכתית. "המצאת מסורת" זו אופיינית לאידיאולוגיות שונות דווקא בעידן המודרני, כאשר ה"חזון איש" החל במהלך ההיסטורי החדשני של יצירת "חברת הלומדים", הוא פעל מתוך תחושה שיש להקים מחדש את עולם התורה אשר נחרב בשואה. בדרך דומה פעלו גם גדולי תורה בארה"ב, כגון הרב אהרן קוטלר ודומיו. עם הזמן התפתחה בעולם החרדי ההשקפה שלפיה עולם הישיבות מציל את עם ישראל, ולכן מוטל על שאר האומה לפרנסו. ובכל זאת יש הבדל בין בחורי הישיבה החרדים בארץ, שאינם לומדים לימודים כלליים יותר משמונה שנים ואין בידם כלים להשתלבות במקצועות לא מסורתיים, לבין בחורי ישיבה בתפוצות, שמצבם שונה לחלוטין מן הבחינה הזו. במציאות של היום, בעקבות התעצמות עולם התורה, אין מדינת ישראל יכולה לעמוד במעמסה של מימון עולם התורה החרדי – שעריו ושכונותיו הן מן העניות ביותר בישראל – בלי לפגוע פגיעה קשה ובלתי מוסרית בציבור רחב של משלמי מסים מקרב המעמד הבינוני.
האידיאולוגיה החרדית החדשה פיתחה גישה המנוגדת לחלוטין למסורת היהודית, בהציגה אידיאל חסר תקדים של עוני קהילתי מרצון. אידיאולוגיה זו מבוססת על אידיאל הצניעות וההסתפקות במועט המקובל במסורת, אלא שכעת הופך העוני מרצון לאתוס המחייב בני תורה ובנות תורה ראויים. החידוש העיקרי כאן הוא שדרישה מחמירה זו, כחומרות אחרות ההולכות ומתרבות ומגדירות את הייחוד החרדי, אינה מיועדת לקומץ "בני עלייה", אלא לכל קהילת הלומדים. מי שאינו מסוגל להתמיד ו"להמית את עצמו באוהלה של תורה" ופונה לעסקי חולין, נדרש למעשה לתמוך בבני התורה. היסוד המסורתי שעליו מבוססת התפיסה הזאת הוא השותפות בין בני שבט יששכר, המורכב מלומדי תורה, ובין בני שבט זבולון, הסוחרים השוכנים לחוף ימים – שבמסגרתה נותן יששכר מחצית משכרו בעולם הבא לזבולון המפרנס אותו בעולם הזה. אזרחי ישראל המממנים את שירותי הרווחה הניתנים ללומדי התורה הופכים ל"זבולון" בעל כורחם.
מול אידיאולוגיה חדשה זו ראוי להעמיד את גישת חז"ל העולה מאמרות ידועות של תנאים, כגון "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון" (מסכת אבות, פרק ב משנה ב). רבי צדוק, אחת הדמויות המיתיות בעולמם של חכמים בשלהי תקופת בית שני, מציג דרישה ברורה למנוע שימוש בלימוד התורה למטרות ארציות: "אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם", ומכאן מסיקה המשנה: "הא למדת שכל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם" (אבות פרק ד', משנה ו'). בפירושו למשנה זו בונה הרמב"ם אידיאולוגיה שלמה האוסרת באיסור חמור לקבל מימון תמורת לימוד תורה או תמורת כהונה רבנית:
"דע שזה שאמר שלא תעשה התורה קרדום לחפור בו כלומר לא תחשבהו כלי לחיות בו ובאר ואמר כי כל מי שיהנה בעולם הזה בכבוד התורה נוטל חייו מן העולם פירוש מחיי העולם הבא...שאנחנו כשנעיין בדברי רבותינו ז"ל לא נמצא אצלם שהיו מבקשים ממון מבני אדם ולא היו מקבצים ממון לישיבות הנכבדות והיקרות ולא לראשי גלויות לא לדייניהם ולא למרביצי התורה...".
הרמב"ם מזכיר רבים מגדולי התנאים כגון הלל, רבי יהושע בן חנניה, רבי חנינא בן דוסא, ועוד, שכולם העדיפו לחיות חיי דוחק ובלבד שלא ייאלצו להתפרנס מן הקופה הציבורית. דברים דומים – אף כי בלשון חסכנית יותר, כדרכו – הוא אומר בפסיקתו ההלכתית. בדברים אלו הוא מחייב את התלמיד-חכם לעבוד גם במלאכה בזויה ובלבד שלא ייפול לנטל על כתפי האחרים. לנוכח גישתו הקבועה של הרמב"ם, המקפיד הקפדה יתרה על שמירת הכבוד העצמי של התלמיד-חכם אל מול הציבור הכללי (הלכות דעות, פרק ה, הלכות ה-י; הלכות תלמוד תורה, פרק ו, הלכה י), דבריו הנאמרים בסיום דיני הצדקה שלו משמעותיים אף יותר:
"לעולם ידחק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הצבור וכן צוו חכמים ואמרו עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ואפילו היה חכם ומכובד והעני יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עור בהמות נבלות ולא יאמר לעם חכם גדול אני, כהן אני פרנסוני וכך צוו חכמים. גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לגנות ועושי הברזל והפחמים ולא שאלו מן הצבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם". (משנה תורה, הלכות מתנות עניים, פרק י, הלכה יח).
דברים חריפים עוד יותר אומר הרמב"ם בהלכות למוד תורה. ב"משנה תורה" רק לעתים רחוקות מרצה הרמב"ם את טענותיו בדרך כה מלאת פאתוס ותוך הבאת מאמרי חז"ל עם פרשנות אישית:
"כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן. ועוד צוו ואמרו אהב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון. וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות" (משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק ג, הלכה י).
גישתו המחמירה של הרמב"ם לא התקבלה לבסוף, ובמידה רבה של צדק, בנוגע לתלמידי חכמים מקצועיים המכהנים במשרות ציבוריות כרבנים וכדיינים. טענות הנגד שהעלה רבי יוסף קארו בעל ה"שולחן ערוך" בפירושו ה"כסף משנה" על הרמב"ם, היו בעלות עוצמה לא מבוטלת. לדעתו, האיסור על תלמיד חכם לקחת כסף מן הציבור תקף רק אם יש לו ממה להתפרנס, אבל אין לאסור על רב לקבל כסף מן הציבור אם אין לו מקור פרנסה אחר. לא זו בלבד שאין זה הוגן כלפי הרב, אלא אף עם ישראל יינזק מכך: "ואלמלא כן חס ושלום היינו כאובדים בעניינו ואין לך צורך צבור גדול ממה שצריכין להעמיד ביניהם מורה צדק...הכלל העולה שכל שאין לו ממה להתפרנס מותר ליטול שכרו ללמד בין מהתלמידים עצמן בין מן הצבור. וכן מותר לו ליטול שכר מהצבור לדון או מהבעלי דינין" (פירוש ה"כסף משנה", שם).
עם זאת יש לציין כי המחלוקת בין שני גדולי הפוסקים, הרמב"ם וה"שולחן ערוך", לא נסבה אלא על מימון תלמידי חכמים המכהנים במשרות רבניות כרבנים וכמורים. קיומה של קהילה שלמה של לומדי תורה בישיבות ובכוללים הניזונים מן הציבור אין לה הצדקה לא בעיני זה ולא בעיני זה. אמנם היו תקדימים לכך שקהילות יהודיות התמקדו בלימוד תורה תוך התבססות על קבלת צדקה (למשל בישוב הישן), אולם המצב הקיים היום הוא חסר תקדים בהיקפו, כמו גם בהצדקה האידיאולוגית שעומדת מאחורי מציאות זו.
בסיום עניין זה ברצוני להביא פירושו המעניין של אחד ממפרשי התורה, רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, בעל ה"כלי יקר", הנוגע בדיוק בדרישה למוכנות העצמית של האדם להתאמץ, ורק אם אינו מסוגל להסתדר בעצמו, מוטל על החברה לסייע לו. את אחד הציוויים המוסריים הידועים של התורה, "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו" (שמות כג: ה), מפרש ה"כלי יקר" כך:
"לומר לך דווקא שרוצה להיות עמך במלאכתו ורוצה להקים עמך אז אתה מחויב לסייע לו אבל אם יושב לו ואומר הואיל ועליך מוטל הדבר חייב אתה להקים לבד על כן אמר וחדלת מעזוב לו כי מלת לו אין במשמעותו עמו כי מותר לך לחדול מעזוב לו כשאין רוצה להיות עמך במלאכתו. ומכאן תשובה על מקצת עניים בני עמינו המטילים את עצמם על הציבור ואינן רוצים לעשות בשום מלאכה אף אם בידם לעשות באיזו מלאכה או איזה דבר אחר אשר בו יכולין להביא שבר רעבון ביתם וקוראים תיגר אם אין נותנים להם די מחסורם כי דבר זה לא צוה ה' כי אם עזוב תעזוב עמו הקם תקים עמו. כי העני יעשה כל אשר ימצא בכוחו לעשות ואם בכל זאת לא תשיג ידו אז חייב כל איש מישראל לסעדו ולחזקו וליתן לו די מחסורו אשר יחסר לו ועזוב תעזוב אפילו עד מאה פעמים" (כלי יקר, שמות, שם).
(מתוך הרצאתו בנושא "תרומתה האפשרית של המסורת היהודית ההלכתית ליצירת צדק חברתי במדינה יהודית דמוקרטית", באוני' בר-אילן. ד"ר משה הלינגר, מרצה במחלקה מדעי המדינה באוניברסיטה בר-אילן ומכון לאתיקה, יהדות ומדינה בבית מורשה בירושלים).