לך לך מארצך, וממולדתך ומבית אביך

ציוויו של הקב"ה לאברהם, "לך לך מארצך, וממולדתך ומבית אביך", נתפש במסורת חז"ל כאחד הניסיונות הקשים שבהם נתנסה. השילוש שבראש הפרשה, מבטא את קושי הניתוק ועצמתו: ניתוק מהארץ הפיזית, ניתוק מארץ המולדת, מהעבר הלאומי ומורשתו, וניתוק אישי מבית האב – מהמשפחה והידידים.

חדשות כיפה ד''ר עו''ד אביעד הכהן 21/10/04 00:00 ו בחשון התשסה

ציוויו של הקב"ה לאברהם, "לך לך מארצך, וממולדתך ומבית אביך", נתפש במסורת חז"ל כאחד הניסיונות הקשים שבהם נתנסה. השילוש שבראש הפרשה, מבטא את קושי הניתוק ועצמתו: ניתוק מהארץ הפיזית, ניתוק מארץ המולדת, מהעבר הלאומי ומורשתו, וניתוק אישי מבית האב – מהמשפחה והידידים.

הפרשנים כבר עמדו על ההד החריף שנשמע, מעין תמונת מראה, של ניתוק הגר וישמעאל ממולדת ומבית אב בסיפור גירושם מבית אברהם. ראשיתו, בפרשתנו (טז, ו) "ותענה שרי ותברח מפניה", לכאורה בריחה מרצון, שמודגשת גם בדבריה של הגר עצמה (להלן, פסוק ח): "ותאמר מפני שרי גבירתי אנכי בורחת". אכן, כבר רב סעדיה גאון ראה ב"בריחה" זו תוצאה בלתי נמנעת של מעשה העינוי, ולא מעשה וולונטרי-רצוני.

חלק מהפרשנים, דוגמת הנצי"ב, מבקשים לסנגר על מעשה הגירוש, ותולים אותו בהתנהגותה של הגר. אכן, פרשנות אפולוגטית זו לא נתקבלה על דעת הכל. למרות שהכירו היטב את דברי המדרש, שלפיהם האשם נתלה במידה רבה בזלזולה המעליב והארסי של השפחה בגבירתה ("ותקל גבירתה בעיניה – אמרה הגר: שרה זו אין סתרה כגילויה, מראה עצמה כאילו היא צדקת ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו ואני נתעברתי מביאה ראשונה"), יש ביטוי נרחב למדרש מעשה הגירוש לגנאי, הן בפי חז"ל, הן בפי פרשני המקרא. ואלמלא דבריהם כתובים ומסורים, לא ניתן היה לאומרם.

כך, למשל, מסביר רש"י, בעקבות המדרש (בר"ר מה, ו), את עינויה של הגר ביד שרי: "הייתה משעבדת בה בקושי". הרמב"ן הולך בדרך חריפה הרבה יותר: "חטאה אמנו בעינוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן, וישמע ה' אל עוניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרי בכל מיני העינוי". היינו: לדעת הרמב"ן, רדיפת ישמעאל את צאצאי יעקב-ישראל בכל הדורות, אינם אלא מידה כנגד מידה לחטא גירושו של ישמעאל!

בדרך זו הלך גם המהר"ם מרוטנבורג, שעמד על הערת המסורה שלפיה המילה "בורחת" נזכרת בכל התנ"ך בשני מקומות בלבד: כאן, בפרשת הגר, ובדברי הנביא ירמיהו (ד, כט), המתארים את חורבן הארץ: "שממה תהיה כל הארץ... על זאת תאבל הארץ, וקדרו השמים ממעל... מקול פרש ורֹמֵה קשת בורחת כל העיר... כל העיר עזובה ואין יושב בהן איש", ואין "רומה קשת" אלא בני ישמעאל, שעליו נאמר "ויהי רובה קשת" (בראשית כא, כ).

ואף הרד"ק מרחיב בעניין זה: "עשתה עמה יותר מדאי ועבדה בה בפרך, ואפשר שהייתה מכה אותה ומקללת אותה ולא הייתה יכולה לסבול וברחה מפניה. ולא נהגה שרי בזה, לא מידת מוסר ולא מידת חסידות. לא מוסר, כי אף על פי שאברהם מחל לה על כבודו ואמר לה 'עשי לה הטוב בעיניך' היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה; ולא מידת חסידות ונפש טובה, כי אין ראוי לאדם לעשות כל יכולתו במה שתחת ידו. ואמר החכם 'ומה נאה המחילה בעת היכולת'. וזה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל, כמו שאמר המלאך להגר: כי שמע ה' אל עניך (להלן, פסוק י), והשיב לה ברכה תחת עניה [=עינוי]".

הרד"ק מבקש להתמודד גם עם שתיקתו הרועמת של אברהם אבינו לנוכח עינוי זה, והשלמתו עמו ("עשי לה הטוב בעיניך!"), והוא מוסיף: "ואברהם לא מנע שרי מלענותה, אף על פי שהיה רע בעיניו, משום שלום הבית". והרד"ק חותם דבריו: "וכל זה הסיפור נכתב בתורה לקנות אדם ממנו המידות הטובות ולהרחיק הרעות".

כדרכו בקודש במקומות הרבה, רואה הרש"ר הירש גם בבריחתה של הגר ביטוי לעצמתו של ערך כבוד האדם וחירותו, שגם השררה והאדנות לא יוכלו לו בסופו של דבר: "אין עינוי אלא הרגשת תלות. כוונתה של שרה [הייתה] שהגר תהיה משועבדת לה. עליה להיות 'שפחת שרי' – גם כאשת אברהם וכאם לבנו... אך שרה רצתה להשיג דבר שאיננו בגדר האפשרות. אשת אברהם ואם בנו לא תוכל להיות שפחה. קרבת אברהם ורוח אברהם מערערת את רוח העבדות, מעוררת את הרגשת הכבוד האנושי, את השאיפה לחירות, ומנתקת כבלי עבדות".

סופו של המעשה, בגירוש הכפוי שבפרשת וירא (להלן כא, י): "ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש עם בני עם יצחק". גם כאן, לא מסתיר הכתוב עצמו את הסתייגותו החריפה של אברהם אבינו מהמעשה: "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו". רק תנחומי הקב"ה וציוויו המפורש "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", עשויים להמתיק במקצת, לא להסביר, את טעמו המר של גירוש אדם, כל אדם, מארצו, ממולדתו ומבית אביו.

גירוש

גירוש כעונש - שו"ת רבי יהודה בן הרא"ש, "זכרון יהודה": אדם שהרג את הנפש, אפילו יתבטלו העדויות עליו - "ראוי לחייבו גלות על שנתפרסם עליו שהוא הרגו, לקקיים מה שנאמר 'ובערת הרע מקרבך' ".

מ' בן ששון, גלות אחר גולה - סה"י לביינארט, 295: עונש גירוש למלשין למשך 5 שנים, אך רק לאחר בירור הדבר ובחינת חלופות ומתן זכות שימוע!!! - שם, עמ' 316.ושם עמ' 317:

וגם מה שנהגו הקהילות להשליך מן העיר בעל שמועה רעה ועושי עבירה או מי שאינו הולך בדרך טובה או הולך שלא בדרך הקהל הוא מנהג ראוי ודין אמת יוצא מן הפסוק הזה[1] שכתוב בסופו והוא יבדל מהקהל (!) הגולה....

וגם לא יהיה רשות לשום אדם מן הקהל להשכיר לו בית או חנות ולא לאסוף אותו כלל וגם להכריז כל זה וגם שלא יהיה לו רשות לעלות למגרש היהודים [=שכונת המגורים היהודית] לא הוא ולא אשתו ובניו ואם יעלה - שיכריזו עליו בנידוי, וזה כדי שיהיה כלה מאליו ויצא לדור באשר ימצא שלא בתחומינו, לקיים מה שנאמר (משלי כב, י) גרש לץ ויצא מדון וישבות ריב וקלון.

ואנו נותנין לראובן [=המגורש] ולאנשי ביתו זמן לבקש מקום לגור חוץ מתחום העיר מכאן מועד יום פלוני ואם יעבור הזמן ולא יצא - נכריז עליו נידוי ונשתדל בכוח חותמות המלך ירום הודו [=הפריבילגיה שניתנה לקהילה מהשלטון הנוכרי] להשליכו מן העיר, ולהיות כל זה קיים וחזק מכאן ועד חמש שנים רצופות...

בער, תולדות היהודים, לפי המפתח: גירוש מן הקהל, גירוש מן השכונה היהודית

גלעד ג (תשל"ו) עמ' 39 הערה 26 וש"נ.

קיין

עונש גירושו של אדם מעירו נתפס כעונש חמור ביותר, גם כשמדובר בעבריין עצמו, קל וחומר שמדובר בבני ביתו שלא היו שותפים ישירים למעשה העבירה. כך, לדוגמא, מתרעם הריטב”א במלים חריפות על דיין שדן עבריין מועד - בנוסף לעונשי גוף קשים שהוטלו עליו ובהם קציצת ידו - "לגרשו מארץ מגורתו וקרוביו [ולהתיר] דמו למוצאו”. הריטב"א (שו"ת, סימן קלא) מוחה וכותב: "והנה זה תוספת רעה, ואחר שרצה להחיותו ולא להורגו כדין מוסר, אם אנו מגרשין אותו מארץ מגוריו ומכיריו וקרוביו, מה יעשה זה שנקצצה ידו ונתבטל ממלאכתו ואנו פוסקים חיותו??? ועוד כי שמעתי דתלו ביה טפלי [=שתלויים בו תינוקות, שעליו לפרנסם]. לכן נראה שראוי לבטל ממנו גזירה זו, וגם לצוות על הקהל שיתנו לו חיות לפרנס גוזליו אחר שכבר קיבל דינים אלו, ולא עוד אלא שיהיה דר במקום הרשע כדי שהנשארים יראו תמיד וייראו".

הניסיון המתואר בפרשתינו: "לך לך". הניסיון האחרון בעקדה: "ולך לך אל ארץ המוריה".

מחלוקת בין פרשני המשנה באבות : עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו. רמב"ם מול ברטנורא, האם הניסיון שלפנינו הוא הראשון או שמא קדם לו הניסיון באור כשדים. המקרא אינו אומר כמעט דבר על נסיון אור כשדים. יש רק רמז: "ויצאו אתם מאור כשדים" - רומז שביקשו להפיל אברהם לאור ו"יצא" משם. רמז נוסף בתהלים ומשם לתפילה: אתה הוא האלקים אשר בחרת באברהם והוצאתו מאור כשדים ושמת את שמו נאמן לפניך...

מדוע אם כן לא נאמר כמעט דבר על ניסיון זה ורק על נסיון ההליכה לא"י מפורט כ"כ הרבה? כיוון שאור כשדים היה ניסיון "למות על קידוש השם". הניסיון של לך-לך הוא ניסיון של "לחיות על קידוש השם". ניסיון קשה הרבה יותר.

א.ה.

"לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך" - בד"כ מפרשים זאת כציווי להתנתק מהמורשת ומהעבר. ואני אומר: מ"ם זו אינה מ"ם היוצאת אלא "מ" = מכוח: לך לך מכוח ארצך, מכוח מולדתך, מכוח בית אביך - קח אתך את המשא הגדול, את המורשת, את המסורה - ועם כל אלה - אל תסתפק בכך אלא בנה לך ארץ משלך, בית משלך.



[1] הפסוק בעזרא שעליון נסמכו חכמים בדין הפקר בי"ד הפקר שנזכר בדברים הקודמים של פסק הדין.