נשאלת השאלה כיצד קהילה נבנית ומהם הצרכים הבסיסיים להקמת חברה? כמדומני שהתשובה טמונה בפרשיות הראשונות של ספר שמות. הראשון שמכנה את בני ישראל כ"עם" הוא פרעה - "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ" (שמות פרק א, ט). פרעה הוא הראשון שהבין שזה עתה הפכו בני יעקב ממשפחה אחת גדולה לעם, לאומה. מתוך פחד שעם ישראל יתגבר על מצרים הוא מחליט לשעבד אותם, ומכאן מתחיל כל הסיפור. האומה קורמת עור וגידים דרך מאורעות משותפים - גלות ושעבוד, מכות מצרים והיציאה משם, קריעת ים סוף והשירה שבעקבותיה, וגולת הכותרת - האירוע המחולל של מתן תורה בהר סיני, כשכל העם חנה למרגלות ההר כאיש אחד בלב אחד, וקם והריע בקול גדול "נעשה ונשמע".
לאחר המעמד המרשים בהר סיני שהשאיר את חותמו על העם היהודי מאז, ממשיכה התורה ומפרטת רשימת מצוות שבין אדם לחברו, עם דגש על צדק חברתי ועל היחס הנאות לחלשים שבחברה. בסוף פרשת משפטים מתוארת הברית שנכרתת בין הקב"ה ועם ישראל, ומכאן ואילך היינו מצפים להיחשף לעוד סיפורים על העם במדבר לקראת כניסתו לארץ, ועוד פירוט נוסף של מצוות.
אך לא כך קורה. לא המשך של מצוות בין אדם לחברו כדוגמת מערכת משפט ושלל דיני נזיקין, ולא מצוות שבין אדם למקום, כדוגמת הלכות שבת, חגים או כשרות. במקום עניינים אלו, אנו עכשיו עומדים בפתחן של חמש פרשות שכמעט כל כולן הוא תיאור בניית המשכן וכליו. יש תיאור מפורט על הארון והשולחן, המנורה והמזבחות, היריעות ועמודי האהל וכלי העבודה השונים - מה מזהב ומה מכסף, מה בצבע תכלת ומה בארגמן.
מדוע התורה ממשיכה דווקא בפירוט מצוות בניית המשכן ולא עוסקת בשאר המצוות האפשריות?
תשובה אחת היא כדי להקדים תרופה למכה. המפרשים חלוקים האם יש מוקדם ומאוחר בתורה, והאם המצווה על בניית המשכן אכן ניתנה קודם חטא העגל. מבלי להיכנס לסוגיה, נראה לי ברור שהבאת המצווה כאן היא כדי ללמד אותנו על השימוש הראוי בזהב לפני שהתורה תספר על שימוש כושל שנעשה בו.
טעם נוסף ניתן למצוא בדברי הרמב"ן שמפרש (שם כה, ב) שלאחר שהקב"ה הודיע לבני ישראל "קצת מצות שהם כמו אבות למצותיה של תורה, כאשר הנהיגו רבותינו עם הגרים שבאים להתייהד, וישראל קבלו עליהם לעשות כל מה שיצום על ידו של משה, וכרת עמהם ברית על כל זה, מעתה הנה הם לו לעם והוא להם לא-להים." לאחר שבני ישראל הכריזו "אנו בניך ואתה אבינו, אנו עמך ואתה א-להינו," המצב נכון ובשל לשלב הבא - קביעת מקום מושבו של הקב"ה בקרב העם, המקום ממנו הוא ידבר עם משה ויתחבר לעם כולו.
נדמה לי שבעיון במילים בתחילת הפרשה, נגיע להבנה נוספת, הקשורה לרצף הפרשות של בניית קהילה. לגבי הארון כתוב "ועשו ארון", ואילו בשאר הכלים כתוב "ועשית". שינוי הלשון מיחיד לרבים מצביע על אופייה של התורה. התורה היא נחלת הכלל וכדברי הגמרא שהתורה "כרוכה ומונחת בקרן זווית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד" (קידושין דף סו עמוד א). כל העם קשור לתורה. כל העם אמר נעשה ונשמע. התורה ומסריה שייכת לכולם, לכלל הקהילה וכדברי המדרש (שמות רבה פרשה לד סימן ב) "אמר לו הקב"ה יבאו הכל ויעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה".
רבי אברהם אבן עזרא (פירוש ארוך, כה, י) עומד על קשר לשוני נוסף: "בעבור שאמר בתחלה ועשו לי, החל ככה ועשו ארון". לא רק המצווה על בניית הארון נמסרה לרבים - ועשו - אלא גם על עצם בניית המשכן. גם על בניית המשכן מצווים כולנו לקחת חלק ולהיות שותפים. כמדומני שניתן ללמוד מכאן גם לחברה כולה. מוטלת עלינו החובה והאחריות לעבוד יחד כדי לקדש שם שמיים עלי אדמות. כל אחד מביא מה שידבנו לבו, ממה שהוא והיא יכול להוסיף ולתרום, בין מכסף, בין מזהב ובין במעשי חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם.
בניית קהילה היא באחריות כולנו. כל העם שותף בה ויכול לתת משלו. אך המחשבה צריכה להיות שהנתינה היא תרומה. כל מה שאני עושה לטובת הקהילה הוא תרומה. התרומה יכולה להרים ולהגביה את הציבור הרחב, את הסביבה כולה, למקום טוב יותר.
בניית החברה מושתת על התורה - לימודה וקיומה, על העבודה - עבודה משותפת כשכל אחד נותן משלו לטובת הכלל, ועל גמילות חסדים - כשהנתינה היא כתרומה, מתוך מחשבה שמה שאני נותן רק יועיל לזולת.
הכותב הוא המרכז החינוכי של מכון ברן-עמיאל להכשרת מחנכים לשליחות בתפוצות, מבית אור תורה סטון