שאלה
שלום רב,
קראתי בעיון מאמר של הרב שמדבר על משל האהבה כבסיס לאמונה.
במאמר הרב דחה את המוחלטות של ההוכחות השכליות לאמיתותה של התורה, וטען שהבסיס לאמונה אינו ניתן להבנה, כמו שאיננו יכולים להסביר את האהבה אבל יודעים שהיא קיימת, כך איננו יכולים להסביר את האמונה אף על פי שאנחנו יודעים שהיא קיימת, על בסיס הכרתנו הפנימית (מקווה שניסחתי טוב את הטענה, אבל גם אם לא, השאלה להלן במקומה עומדת, לאחר התרשמות מהמאמר).
ראשית, אומר שהתחברתי מאוד למשל האהבה והוא הוביל אותי להבנה טובה יותר של האמונה.
אבל, נקודה אחת עדיין מפריעה לי והיא מטרידה אותי כבר זמן רב.
אם נכון הדבר שאין הוכחות שכליות מובהקות לאמיתותה של התורה, אלא האמונה בה מבוססת על הכרתנו הפנימית, מה מבטיח את נכונותה של הכרה זו? מדוע לא יהיה נכון לומר שהכרה פנימית זו היא בעצם תוצאה של "שטיפת מוח" ושל צורה בה התרגלנו לחשוב מגיל אפס?
יתרה מזאת, מה מבדיל אותנו מאדם שמאמין באיסלם, בנצרות, או להבדיל בע"ז ממש? לשלושתם יש הכרה פנימית באמיתות אמונתם שמבוססת על חווית החיים שלהם ועל הדרך בה התרגלו לתפוס את העולם?
אם הוכחות שכליות אינן ברות קיימא, מי ערב לנו שהתורה אמיתית ושאיננו מדמיינים דמיונות שווא?
האמנם אנחנו יהודים דתיים רק בשל העובדה שנולדנו למשפחה כזו, ולו היינו נולדים למשפחה עובדת אלילים היינו עובדי אלילים ללא שום אפשרות להגיע לדרך התורה שלא ניתנת להוכחה?
כיצד ניתן להאמין בדבר כל כך משמעותי כמו התורה אם לא ניתן להוכיחו מלבד טענות על הכרה פנימית?
סליחה על האריכות ותודה רבה
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו
תשובה
שלום וברכה
תודה על דבריך על המאמר הזה. הם מחזקים, ומגבירים את המוטיבציה לכתוב עוד.
השאלה בה אתה עוסק אכן נוגעת בלוז האמונה. מטבעם של דברים, יש כנראה לשאלה זו יותר מתשובה אחת, ואני יכול רק להביא בפניך את תשובתי שלי.
כתבת היטב כי לפי דבריי "אין הוכחות שכליות מובהקות לאמיתותה של התורה", ושלפי דעתי, כל ההוכחות המובאות הן למעשה "הנחת המבוקש", והן אינן הוכחות מובהקות. גם אם היו כאלה – הן היו אולי מסוגלות ליצור נוסחה תיאורטית שמוכיחה מתמטית שיש אלוהים, אולם לא היה בהן ממד של מפגש עם הקב"ה וכדו'.
ברם, קודם שנפנה לשאלתך, חשוב להדגיש כי החשיבה השכלית יש בה כדי להעלות תעלומות שונות, שאמנם אינן מוכיחות את הא-לוהים, אולם יוצרות שדה מתאים להקשבה הפנימית בדבר קול א-לוהים הדובר בנו. יש הרבה מאוד תעלומות בעולם, הנוגעות לשאלה מניין באנו וכיצד העולם נברא, מה משמעות הקיום, מכוח מה האומה היהודית שורדת, ועוד ועוד. כל אלה אינן הוכחות, אולם הן יוצרות מרחב גדול שבו האמונה יכולה לצמוח.
כיוון שהיא צומחת באופן זה – אין בה הבטחה של הכרה זו. כאמור במאמרי, גם השכל אינו מסוגל לספק את התשובה לשאלה הזו. השאלה שלך יונקת מההנחה כי תיאורטית שכל מוכיח דברים – אולם כשמתנתחים את טיבה של המחשבה הראציונלית, ומוצאים עד כמה היא עצמה מבוססת על אקסיומות שהן עצמן אינן ניתנות להוכחה – מגלים שמה שאנחנו מבקשים ממנה כלל אין בכוחה לתת לנו, אפילו במישור התיאורטי. זה גורלו של האדם בעולם.
ואכן, לאורך הדורות הרבה מאוד קרסו וטעו. הם הלכו לעבודה זרה, הנצרות צמחה מתוך האמונה הזו, בתוך האומה הישראלית ראינו הרבה מוטציות וכדו'. כל זה מוכיח, שאין בדברים "הוכחה" במובן המקובל של המילה – לא הוכחה ביחס לעצם קיומו של הא-לוהים, ולא הוכחה בדבר אופייה של האמונה, התורה שצריך לקיים וכדו'.
ועל כן, לרוב נמצא כי אנשים מאמינים באמונת אבותם. לא בגלל "שטיפת המוח" אלא בשל ההכרעה שלהם ללכת באמונת אבותיהם, מכוח היותם צאצאים להם ובני העם הזה. לעתים יש חציית גבולות וקווים – גיור או להבדיל התאסלמות או המרה לדת אחרת – אולם לרוב אנחנו נותרים דבקים באמונת אבותינו, ובמקום להעסיק את עצמנו בשאלה המתמדת האם היא הנכונה או אחרות, אנו מעסיקים את עצמנו בשאלה כיצד נתקשר אל האלוהים טוב יותר, כיצד נעשה את רצון ד', וכיצד נהפוך לאנשים טובים יותר.
זו למעשה הבחירה הדומה להתאהבות עליה דיברתי במאמרי – גם היא לא מבוססת על שכל, אם כי השכל יוצר רקע מתאים לה; גם היא קשורה פעמים רבות בחברה בה נולדנו ובחינוך בה קבלנו, אולם יש בה (לעתים מזומנות יותר) חציית קווים; גם היא בסופו של דבר עוסקת בהתקשרות בין נשמות ולא בהוכחה מתמטית שאנחנו מתאימים. אלו חייו של האדם בעולם, והאמונה היא חלק מזה.
כל טוב ויישר כוח על הבירור