טהרת חללים

שלום לך לביא,

ר´ מאיר הכהן, תלמיד מהר"ם מרוטנבורג וחברם של המרדכי והרא"ש, מוכר ברבים כמחבר "הגהות מיימוניות". בחיבורו (דפוס קושטא) על הלכות אבל יד, כא, כותב ההגהות מיימוניות (מובא מהבית יוסף על יורה דעה, סימן שסד):

בימי רבינו אפרים הביאו הרוג וביקשו קרוביו לחלוץ מנעליו ומיחה בהם מלעשות בו שום דבר, אך כאשר נמצא כך, אמר שיקברוהו בלא תכריכין.
ושוב ראיתי שהרב ר´ יצחק מדורא צוה להלביש בתכריכין להרוג אחד על בגדיו, ושלחתי הדבר למורי הרב ר´ ידידיה והשיב לי כל ימי לא ראיתי שהלבישו תכריכין.

רבינו אפרים ור´ יצחק מדורא נחלקו האם אין מוסיפים על ההרוג שום תוספת (רבינו אפרים) או שמא סדין בלבד, אך לא תכריכים, נצרכים (ר"י מדורא). עם זאת, חשוב לשים לב לשני פרטים מהותיים ש"נשמטו" מדברי ההגהות מיימוניות, והם: א. הטעם לתקנה זו. ב. האם היא מתייחסת רק להרוג ע"י נכרים, ככל הנראה בשל יהדותו, או אף לאדם שנהרג סתם כך.
יתכן שלו היה בפנינו נימוק ברור מבית מדרשם של ראשונים אלה, היתה נחסכת מחלוקת הרמ"א והשלחן ערוך ביורה דעה סימן שסד, ד, ביחס להחלת נוהל קבורה עם הבגדים על הרוגים:

אם מצאו ישראל הרוג, יקברוהו כמו שמצאוהו, בלא תכריכין, ולא יחלצו בו אפילו מנעליו.
הגה: וכן עושין ליולדת שמתה, או למי שנפל ומת (מהרי"ל סימן ס"ה). ויש אומרים שמלבישין אותם למעלה מבגדיהם תכריכין (הגהמי"י בשם ר"י מדורא). ונהגו שאין עושין להם תכריכין כשאר מתים, רק קוברין אותן בבגדיהם, ולמעלה מהם סדין, כשאר מתים.

הפשרה שמחיל רמ"א בין שתי הדעות שהביא ההגהות מיימוניות אמנם מאפשרת לנהוג כשני המנהגים, אולם הרחבת הדין גם ליולדת שנפטרה בשעת לידתה ולשאר הרוגים עוקרת לחלוטין כל אפשרות לקבוע שמדובר בדין שמקורו ברצון להעלות חמה. ואכן, נושאי הכלים על אתר (קדם להם כבר הבית חדש בהגהותיו על הטור) הסבירו שדין זה נובע משני מקורות. האחד – החשש מפני רביעית הדם של הנפש, כמות הדם שיציאתה גרמה למות הנפטר, שנספגה בבגדיו. אם ייקבר בלעדיהם יהיה בכך פגם משמעותי בתהליך הקבורה שלו. חשש זה מתייחס לכל אדם שנפטר אגב דימום מסיבי. לעומת זאת, קיים גם האלמנט של העלאת החמה, שמתייחס, כמובן, רק למי שנהרג בידי נכרים.

וכך כתב גאון ישראל, רא"י וולדנברג, בספרו הנודע הלכות מדינה (שער ו, הרוגי מלחמה, ונקיתי דמם לא נקיתי):

הרוגי מלחמה אין פושטין מהם מלבושיהם ואין מטהרין אותם, אלא נקברים בכל המלבושים שהיו לבושים על גופם בעת שנהרגו, וחופרים במרא וחצינא בקרקע מקופ שנפלו שם הרוגים ומאספים כל העפר שנבלע בו דם ההרוג וקוברין אותו עם ההרוג.
והנה דין קבורת הרוגים [...] לא מצינו מקור בש"ס ולא ברמב"ם וטור. אבל הב"י [...] מביא בשם הגהות מיימון [...] והנה לא פורש לנו הטעם מדוע צוה רבינו אפרים לא לחלוץ מנעלי ההרוג אלא לקוברו כאשר נמצא בלא תכריכין, אם טעמו היה משום הדם שעל בגדיו [...] או דילמא טעם צוותו כך נעוץ ביסוד הבטחת הכתובים של "כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו", ושל "ונקיתי דמם לא נקיתי", כדי להעלות בלבות המוני בית ישראל חימה וזעם על שופכי דם ישראל ולהלהיבם להיותם עתידים ליום המיועד והמוכשר של נקם ושילם.
ובאמת טעם שני זה שהוא כדי להעלות חימה נראה ביותר מדברי ה"ר ידידיה שבב"י הנ"ל, שהשיב לא להלביש להרוג תכריכין אף על גבי מלבושיו, והעד העיד לנו על כך שמימיו לא ראה שהלבישו תכריכין [...]

מקווה שהדברים עונים לשאלתך, ויהי רצון שלא נזדקק לשאלות מסוג זה.

כל טוב סלה,

צחי הרשקוביץ
רב קהילת "נצח שלמה", פ"ת


רבני בית הלל משיבים על שאלות גם בפייסבוק - כנסו עכשיו - http://www.facebook.com/B.Hillel?filter=2