דם טבורי

שלום רב!
שאלתך התקבלה במכון שלזינגר.

להלן תשובתו של הרב ד"ר מרדכי הלפרין:

א. לקיחת דם טבורי יכולה להביא תועלת רבה.
לעיתים רחוקות - התועלת ליילוד עצמו
לעיתים קרובות יותר - תועלת לאדם אחר הזקוק להשתלת מח עצם.

ב. אין כאן איסור הלכתי בכלל, אלא אם כן הדגימה ניטלת בשבת וחג, שאז יש לקיים דיון פרטני נפרד.

ג. אין כאן חסרון באמונה כמו שאין חסרון באמונה ברכישת ביטוח למכונית או לדירה או לחיי אדם.

ד. לעניין עצם חובת הקבורה של שליה כדאי לדעת:
1. קבורת מת ואיבריו היא חובה המפורשת בתורה (דברים כא, כג* שו"ע יו"ד שמא* שמח).
בנוסף קימת חובת קבורה גם על אברים שנכרתו מחיים בזמן שהם עונים על הגדרת "אבר מן החי", כשהסיבה לחובת הקבורה היא טומאת האיברים ודרישת ההלכה למנוע הכשלה בטומאה זו (שו"ת נודע-ביהודה, תנינא, יו"ד, סימן ר"ט).
2. לעומת זאת, רקמות אנושיות מן החי, כולל שלית אדם, אינן טמאות ואין לגביהן חובת קבורה. (אגרות משה, יו"ד חלק שלישי,סוף סימן קמ"א). והלכה
3. לאור האמור היה מקום לכאורה שלא להעביר את השליות לקבורה. אולם בדיקת מקיפה יותר מעלה שלוש עובדות נוספות אשר אינן תומכות בביטול המנהג.
א. קיימת רתיעה נפשית רחבה מהתייחסות לשליה כאל פסולת המושלכת לאשפה, רתיעה שבאה לידי ביטוי בהזדמנויות רבות, ומקיפה חלקים נרחבים באוכלוסייה.
ב. בסיס לרגישות אנושית זו מצוי בתלמוד הירושלמי (מסכת שבת, פרק יח, הלכה ג)
"השליא הזאת טומנין אותה בארץ, כדי ליתן ערבון לארץ."
ג. מחבר הספר נחמד למראה (חלק ב, דף נד ע"ג* הובא בשדי-חמד, כללים מערכת ק, כלל לז* ובשו"ת ציץ אליעזר חלק י, סימן כה, פרק ח אות ט* ובשו"ת מנחת יצחק חלק ז , סי' קב) על בסיס הירושלמי מתח ביקורת חריפה על הנשים אשר זורקות ומשליכות את השליה, במקום לקוברה בארץ. הביקורת של ה"נחמד למראה" היא על קהילות שלא הכירו את המנהג העתיק של קבורת שליות, כדוגמת קהילתו של מחבר גשר החיים (ח"א פט"ז ג - ג).
4. יודגש, שלא מדובר כאן על חיוב ברמה של "דין" אלא ברמה של "מנהג", (ציץ אליעזר, שם), ולכן אין בכך בכדי לאסור שימוש בשליות לצרכים רפואיים.

ה. לסיכום: ראוי לעודד לקיחת דם טבורי גם ברמה ההלכתית, גם ברמה הציבורית וגם ברמה המוסרית.