מה בעצם רע באפשרות השנייה? פעמים רבות מספור התגובה של המספר לעלבונה של מושא(ית) הבדיחה נשמעת כך: "רק צחקנו קצת (על חשבונך), שתפי פעולה ותצחקי גם. הרי לא באמת התכוונו למה שאמרנו".
אז זהו, שכן התכוונתם. בדיחות לא נולדות "משום מקום". בכל בדיחה, בכל אמירה "בכאילו", בכל "צחוק" מתחבא גרעין קטנטן של כוונה אמיתית. בדומה לקריקטורות שמבליטות את פגמיו של מושא הציור, רבות מהבדיחות עוסקות בתכונות אנושיות, מנפחות ומגחיכות אותן. ראו ערך בדיחות עדתיות / בדיחות על פוליטיקאים. אין בדיחה בלי שמץ של רצינות. (כדאי לחשוב האם ה"נורמה" הופכת את הבדיחות הפוגעניות בכלל לתופעה ראויה? האם ייתכן, למשל, שילד יסתיר את מוצאו כדי לא להיות ללעג בבית הספר?)
ישנן גם אמירות שוביניסטיות שנאמרות ברצינות גמורה - לפעמים אפילו מתוך הזדהות והבנה כלפי "גורלה" של האישה. הנה ציטוט (מזיכרון) של רב "נחשב" ששמו שמור עמי: "נכון, מאד קשה (לאמא) לבלות אחר-צהריים שלם עם הילדים. אבא מוכן להישאר בעבודה שעות נוספות, רק לא להיות עם הילדים."
וגם על האמירות האלה מצופה מהשומעת, משום מה, להגיב בקידה מנומסת ולהודות על עצם ההשתתפות בצער. ובטח שלא להיעלב. כי מה הוא כבר אמר? שאת שורדת את ימייך התובעניים בשקט בעוד הוא לא לוקח חלק במעמסה (במקרה המתואר - מבחירה), ושכולנו מעריכים את מסירותך כי זה נוח יותר מלדרוש שינוי. קראו את שפתיו: זה מה שהוא אמר. לזה הוא מתכוון. והנימה המיתממת שבה נאמרים הדברים מוציאה מהם את ה"עוקץ" השוביניסטי ומנציחה בכך את חוסר ההגינות.
בסיפור של צ'כוב שזכור לי משנות ילדותי (אינני זוכרת, לצערי, את שם הסיפור) מתוארת הסיטואציה הבאה: בעל אחוזה עשיר קורא לאומנת של ילדיו לחדר העבודה שלו על מנת לשלם לה את משכורתה החודשית. אך במקום לשלם לה את הסכום המלא - האיש מתחיל לעשות חשבונות קטנוניים שבסופם יוצא שבעצם, החודש מגיעה לבחורה האומללה רק עשירית מהמשכורת. כשהאיש מושיט לאומנת את הסכום העלוב, היא חושקת שיניים ומודה לו. ואז האיש מתפרץ בצעקות: "האם את רוצה לחיות כל חייך באומללות ?! הרי הרגע גזלתי ועשקתי אותך, את חייבת להיות "בעלת שיניים" ולדרוש את המגיע לך!". לאחר מכן האיש נותן לאומנת את מלא הסכום.
לכאורה - סוף טוב. הזאב הרע הפך למחנך רחום, האומנת קיבלה את משכורתה ואנחנו נושמים לרווחה. אבל בואו נדמיין לרגע את הסיטואציה: יחסי מרות, פחד לנוכח התוקפנות שמפגין האיש, סכנה של חרפת רעב במקרה של אי הסכמה עמו: כל אלו לא משאירים לאומנת שום אפשרות להיות "בעלת שיניים". האומנת נתונה לחסדיו של בעל האחוזה והוא - ברצותו נוהג בהגינות וברצותו עושק. בעצם ה"שיעור" שהאיש מלמד את האומנת, בעצם הדרישה להגיב בתקיפות יש חוסר הגינות- מה שבעל האחוזה ה"שבע" אינו מסוגל להבין מכיוון שהוא מעולם לא היה במצבה של האומנת. הוא מעולם לא חווה אימת רעב. הוא "בעל השיניים" המתנשא שאינו מסוגל להזדהות באמת עם החלש ממנו.
כשמישהו מספר לי או לידי בדיחה מהסוג הנ"ל, אני מרגישה קצת כמו אותה אומנת. לא בכדי נאמר "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". וכן - בכל "צחוק-על-חשבון" יש שיפוטיות מוסווית. או ביקורת. או חוות דעת לא הוגנת. האדם הצוחק עליי אינו נמצא במצבי. הוא אינו נאלץ להיאבק על הקיום השוויוני שלו יום יום ולהדוף אמירות סקסיסטיות, מבטים חודרניים, אמירות לא ראויות. הוא מרשה לעצמו לספר עליי בדיחות, ואני נדרשת לשתף פעולה, להיות מנומסת ולשתוק.
ובכל זאת - אינני אותה אומנת מסכנה. במאה ה-21 גם אני יכולה להרשות לעצמי "לחשוף שיניים" (אלא אם כן המספר הוא הבוס שלי...), לא להיעלב אלא לחשוב שנכון יהיה להפוך את יחסי נשים-גברים בעולמנו לשדה קטל של בדיחות ו"ירידות" הדדיות. להשיב באותה מטבע. לענות בשנינות מעליבה משלי: "מה עושים עם מכסחת דשא שהתקלקלה? משאירים אותו כל הלילה בחוץ עד שהוא לומד לקח."
אבל אין זה טיב יחסי האנוש שאני מחפשת. אני מעוניינת לחיות בחברת בני אדם - נשים וגברים - אמפטיים וערים לרגשות של הזולת, שיכולים לשמש לי (ואני להם) אוזן קשבת, לייעץ לי מניסיונם, לתת לי עוד נקודת מבט על המציאות. אני רוצה להרגיש בנוח לתקשר בצורה פתוחה וכנה עם הסובבים אותי מבלי להסתכן ב"פגע וברח" מפתיע עד דמעות.
אבל רגע. לפני שנאבד כולנו סופית את חוש ההומור - אני רוצה להציע צחוק מסוג אחר.
בהיותי סטודנטית לקולנוע למדתי בצורה מוחשית מאד את ההבדל בין "לצחוק עם" לבין "לצחוק על". ב"לצחוק עם" יש אמפטיה והזדהות. צ'רלי צ'אפלין, למשל, הוא אלוף האלופים בלייצר הזדהות דרך צחוק: עם הדחוי, המסכן, העני, היהודי... בעצם היכולת לבכות עם הגיבורים שלו אנחנו קונים לעצמנו את הזכות לצחוק אתם.
לעומת זאת - ב"לצחוק על" יש רק התנשאות, פטרונות וניכור שמעורר ניכור חוזר. מי שצוחק על חשבון האחר (בעל הלקות, השמן, האישה, היהודי) - הופך אותו באותו הרגע מאדם בעל אישיות ורגשות לאובייקט שכל תפקידו הוא לספק בידור למי שזכה בתכונות ה"נכונות". ואם לזה לא יקרא אלימות מילולית - אינני יודעת אלימות מילולית מהי.
כאשר בדיחה טובה מציבה מראה מדויקת ליחסים בין המינים בלי להעליב אף צד - אני אצחק ברצון יחד עם המספר/ת. אבל כשמספרי הבדיחות (או המרצים / הרבנים) צוחקים עליי או על מקומי הרצוי בחברה בגלל עצם היותי אישה - אני קוראת בין השורות את כוונתו האמיתית של המספר (כן, אני משתמשת בלשון זכר. מספרי הבדיחות ה"מגדריות" הם ברובם המוחלט גברים, ורוב הבדיחות המגדריות הן על נשים.) אני קוראת בתוך הבדיחות הללו את שברירי האמירות השוביניסטיות הנושנות שנחשבות כבר, למזלנו, ברוב המקומות המתוקנים ל"לא פוליטיקלי קורקט", אבל הן עדיין מוצאות להן מפלט בבדיחות או ב"תיאורי מצב תמימים".