אני פרזיט.
אמנם, לא בדיוק נופל בתת ההגדרה לפרזיט הפופולרית לימים אלו, אבל פרזיט.
אינני עובד. רק לומד. שום תועלת ממשית לא צומחת לחברה מהלימודים שלי, אבל אני רוצה ללמוד.
יש לי, ב"ה, שלושה ילדים טפילים.
ממה אני חי? קודם כל אשתי מורה. מליונרים לא יוצאים מזה, אבל זה משהו. חוץ מזה, כמיטב מסורת העלוקות, אני חי על חשבונך.
כן, כן. אני חי על מלגות על חשבון משלם המיסים. נכון, המלגה שלי לא גבוהה במיוחד, 3500 ש"ח בחודש. אבל שים לב שבשנה אחת אני שודד מקופת המדינה לא פחות מ-42 אלף ש"ח, ישר לכיס. זה כמובן לא כולל סכום גדול בהרבה שהמוסד שאני לומד בו מקבל עבורי.
ומה אני מחזיר למדינה? היום, שום דבר. הלימודים שלי לא מייצרים שום דבר. הם גם לא מעניינים את הרוב המוחלט של תושבי המדינה.
ובעתיד, אתה שואל. אולי אתה מקבל הכשרה לתרום לחברה בעתיד?
ובכן, הנבואה ניתנה לשוטים. אולם אם אני מסתכל על חברי לספסל הלימודים ועל התכניות העתידות שלי לא אשאר כך לנצח. כנראה שבעתיד אזכה לשדוד סכומים גבוהים בהרבה מקופת המדינה. אולי אהיה "עילוי", ואזכה ללמד במוסד בו אני לומד כעת, אמשיך לא לתרום שום דבר כמעט למדינה אבל אקבל ממנה משכורת יפה ומכובדת. ייתכן שאהיה פחות מוצלח, ואז אאלץ ללכת להמשיך את לימודי באיזה מוסד מתוקצב אחר, ולקבל שם משכורת תמורת המשך לימודי הלא רלוונטים - על חשבונך כמובן...
או אולי ניתן להסתכל על זה אחרת?
אולי, רק אולי, המדינה רואה ערך בלימודים שלי שלא נמדדים בתועלת כספית?
אולי, רק אולי, המדינה סבורה שבנין הרוח והעצמת הידע הם ערך חשוב בפני עצמו, לא פחות מטכנולוגיה?
אולי, רק אולי, המדינה למדה מההיסטוריה האנושית, שחוסנן של אומות, בטווח הארוך, לא מתבסס על בנין החומר אלא על בנין הרוח?
אולי, וזה כבר ממש מוגזם, מדינה מתוקנת הייתה משקיעה הרבה יותר מ-3500 ש"ח עלובים בפרזיט שכמותי?
אולי.
אגב,
שכחתי להציג את עצמי.
אינני אברך, כמובן.
שמי משה, ואני חוקר תהליכים גרעיניים בליבות של כוכבים מסוג ענק אדום במסגרת לימודי פיסיקה לתואר שני.