בהלכה המסחר הוא חופשי. אין מחירים אחידים. המחירים נקבעים לפי היצע וביקוש, ועפ"י ההתחרות שבין הסוחרים. ( משנה, ב"מ, ד, יב, רשב"ם, ב"ב, פט, א, ד"ה ואין). ביה"ד מתערב בקביעת המחירים, רק במצרכים שהם בגדר "חיי נפש", (רמב"ם, מכירה, יד, א-ב. ראה מ"מ וכס"מ שם, מה כלול במצרכי חיי נפש. עיין שו"ע, חו"מ, רלא, כ-כג. ועיין סמ"ע, שם, סקל"ו). במצרכים שהם "חיי נפש" – ריווח עד ששית. שאינם חיי נפש – אין הגבלה. תבלינים – עד כפליים. איסור האונאה - ששית ממחיר השוק, שנקבע ע"י היצע וביקוש. האיסור אינו כולל קרקעות, עבדים ושטרות. (משנה, ב"מ, ד, ז-ט). י"א שבקרקעות, האונאה למעלה מחמשים אחוז. (ירושלמי, כתובות, א, ד. גם לא סחר חליפין, "שזה רוצה במחט יותר מן השריון", רמב"ם, מכירה, יג, א, ושו"ע, חו"מ, רכז, כ. וכן, "הנושא והנותן באמונה, אין לו אונייה. כיצד חפץ זה בכך וכך לקחתיו, וכך וכך אני משתכר בו...". רמב"ם, שם, ה. ושו"ע, שם, כז).
נחלקו הדעות אם מפקחים על המחירים, כמו שמפקחים על המשקלות והמדידות. ספרא, יט, פז, ספרי, רצד. תוספתא, ב"מ, ו, יד). בירושלמי, ב"ב, ה, ה, מסופר שראש הגלות מינה את רב כמפקח לעניינים אלו, ורב העניש עבריינים רק בענייני המשקלות, ולא בענייני המחירים. וראש הגלות אסרו בבית סוהר בשל כך. עיין דברי קרנא כנגד רב, בירושלמי, שם. ובבבלי, ב"ב, פט, א, ויכוח קשה בין שמואל לקרנא. שגם שמואל היה בדעה שאין מפקחים על המחירים. ובגמרא שם נאמר, שיש לפקח גם על המחירים, מפני הרמאים, עיין רשב"ם, שם, ד"ה מפני. וההלכה, שהפיקוח על המחירים, רק במצרכי חיי נפש.
ומאחר והמסחר מושתת על היצע וביקוש, חכמי ההלכה נאבקו נגד מפקיעי מחירים, גם באמצעות ההלכה, ע"י איום בריסון הצריכה. במשנה, כריתות, א, ז, נדון עניינה של יולדת ושל טמאת זיבות. על פי התורה, כשיולדת מתטהרת היא מביאה קרבן עוף, ואח"כ מותרת לאכול קדשים. וכן המתטהרת מזיבות. ואשה שהתטהרה מספר פעמים - חייבת קרבן כל פעם. מביאה קרבן אחד ואוכלת בקדשים, וחייבת להשלים קרבנותיה. בעקבות אלה נוצר ביקוש גדול לקני עופות, ומחירם האמיר: "מעשה שעמדו קנים בירושלים בדינרי זהב. אמר רשב"ג. המעון הזה, לא אלין הלילה עד שיהו בדינרים. נכנס לבית דין ולימד, האשה שיש עליה חמש לידות ודאיות, חמש זיבות ודאיות, מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים. ואין השאר עליה חובה. ועמדו קנים בו ביום ברבעתיים". לפי רש"י, (כריתות, ח, א), רשב"ג הורה הוראת שעה, שיולדת שחייבת חמישה קורבנות, תביא רק קרבן אחד, זאת כדי למעט את הביקוש. והוא הצליח להוזילם. עיין תפארת ישראל, על המשנה, שיש שגרסו שרשב"ג גילה לנשים, שיתנו קרבן אחד, ויותרו באכילת קדשים, ויתר הקורבנות יביאו מאוחר יותר לכשיוזלו. ולפי הרמב"ם, רשב"ג הורה כשיטתו, ושיטתו לא נפסקה להלכה.
ממעשהו של רשב"ג התיר ה"צמח צדק", כח שביתת צרכנים יהודים, שלא לקנות חודשיים דגים לשבת, בגלל שהסוחרים הגויים הפקיעו המחירים, ומשום עת לעשות לה'. ומג"א, או"ח, רמ"ב, סק"א התיר כן עפ"י המשנה בכריתות. וחת"ס, שו"ע, שם, השיגו, שאין המקרים דומים. כי היולדת יכלה להביא יתרת חובותיה לכשיוזלו, ואילו בעניין הדגים, בגלל שלא קנו - לא אכלו דגים בשבת. ובעניין יולדת, רשב"ג רצה להציל היולדת הענייה מכרת, בעוד בשבת, עני פטור מלאכול דגים. וחת"ס פסק שיש ללחום נגד מפקיעי מחירים. אבל ללמוד מאותו מקרה למקרה אחר, צ"ע. ועיין בה"ט, שם, ס"ק א, פוסקים שהתירו כהמג"א. ושל בית הילל, דוקא כשהיוקר יותר משליש. אבל "רק" שליש, יקנו לכבוד המצווה.
והחת"ס, שם, הפנה לפיהמ"ש להרמב"ם ספ"ד גיטין. ולתוי"ט, שם, ולמג"א, ריש סי' תרנו. וכוונתו שחכמי ישראל שוקדים למנוע התייקרות, אבל גם לקיים המצוות כהלכה. שהרי לגבי יהודי שמכר שדהו בא"י לגוי, ומחיר פדיונה גבוה, חז"ל מנעו מהיהודים שלא יפדוה, בכך שהורו שאינו מביא ממנה בכורים, שאינה קדושה. וכשחז"ל ראו שיש סכנה שקרקע בא"י תשתקע בידי הגוי, בלי פדיון, חזרו להורות שיפדוה, ויביאו ממנה ביכורים.
וכן לגבי הדין בשו"ע, או"ח, תרנו, א, ש"אם קנה אתרוג שראוי לצאת בו בצמצום..., ואח"כ מצא גדול ממנו, מצוה להוסיף עד שליש מלגיו בדמי הראשון כדי להחליפו ביותר נאה". והעיר המג"א, שם, סק"א, "היינו כשאינו סבר לייקר האחרים, רק להידור מצוה". וכוונתו שמותר להוסיף שליש על מחיר אתרוג כשר בצמצום, רק כדי להדר. ויזהר שלא יתייקרו האתרוגים האחרים. (לבושי שרד, שו"ע, שם). והמבי"ט, ח"ג, מט, התריע נגד המייקרים מחירי האתרוגים, ונתלו בדין שיש להוסיף שליש להידור, ומזלזלים בכשרים. ולכן המבי"ט ביאר דיני האתרוגים הכשרים, כדי להוזיל האתרוגים, וסמך על המשנה בכריתות.
ובגמרא, סוכה, לד, ב, נאמר, שהסוחרים ייקרו מחירי ההדסים, בגלל שרבים ביקשו שלושה ענפים משולשים ובלתי קטומים. ושמואל איים עליהם שאם לא יורידו המחירים הוא יורה שהלכה כר"ט ששלושה ענפים קטומים כשרים ובעקבות זה יצטמצם הביקוש לענפים בלתי קטומים.
ובפסחים, ל, א, נאמר, שהסוחרים מכרו לפני פסח קדירות חרס חדשות ביוקר, כי היה להן ביקוש, משום שרב הורה, שקדירות חרס שבלועות חמץ ישברו, שאין להן הכשר. ולדעת שמואל אפשר לגנזן. כשיטת ר' שמעון שחמץ שעבר עליו הפסח, מותר. ולכן שמואל התרה בסוחרים שלא יעלו את המחירים, שאם יעשו כן, הוא יורה הלכה ללקוחות, שמותר לגנוז הקדירות הישנות. ובגמרא ביארו ששמואל רק איים, משום שבפועל, לא היה מורה הלכה במקומו של רב, בניגוד לרב.
* הרב רצון ערוסי הינו רבה של קרית אונו , חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל , יו"ר הליכות עם ישראל ומכון מש"ה