החברה הישראלית של ימינו קרועה, מסוכסכת ומלאה במשטמה וניכור בין קבוצה לרעותה ובין מחנה אחד למשנהו. עובדה מצערת זו גורמת לרבים לשאת את עיניהם בגעגועים לתקופה בה היתה אחדות במדינה. אלא שזו איננה אלא אגדה. עם ישראל מעולם לא היה מאוחד. לא בימי יהודה וישראל בוודאי שלא בתקופת המחתרות, ואפילו לא בתקופת מלחמת השחרור. האחדות בעם ישראל בכלל, ובמדינת ישראל בפרט, היא משאלת לב הנשענת על כרעי תרנגולת של נוסטלגיה מזויפת. מקורה נובע מתפיסת כור ההיתוך מבית מדרשו של בן גוריון שבה חלמו על יצור המוני של צבר זקוף קומה כיהודי הישראלי האולטימטיבי.
השאלה האמיתית שצריכה להשאל היא מהי בכלל האחדות הזו שכולם שואפים אליה ומדברים עליה בערגה ויותר מכך האם בכלל יש צורך באחדות כזו?
מדינת ישראל, היא מדינה חולה שסובלת מהעדר כמעט מוחלט של תודעה דמוקרטית בקרב אזרחיה. את החלל שנוצר מהעדר התודעה הדמוקרטית תופסת תופעת ה"חינוך" שהיא תולדה של הרעיון שעם ישראל חייב להיות מאוחד. כל מחנה רוצה בכח לשנות את המחנה השני ולאלפו בינה ודעת עד ש"יחזור בתשובה" ויאמץ את הדעות הראויות או לכל הפחות יעמוד בצד נכלם מבויש וחסר השפעה ולא יפריע להקניית הערכים הנכונים.
מצב זה יוצר מנות גדושות של צביעות. מצד אחד עומד הימין הדתי ומיחל בגלגול עינים ל"אחדות עם ישראל" כאשר הוא מתכוון לכך שתעלם השמאלנות מהארץ, כולם יצביעו לאיחוד הלאומי ויוסי ביילין יעבור להתגורר בדרום הר חברון. אנשיו מטיפים ל"אהבת ישראל" ובאותה נשימה ללא טיפת בושה מקללים את השמאלנים עוכרי ישראל. הם גם מאד אוהבים את כוחות הבטחון. כשהם מטפלים בערבים ובשמאלנים כמובן.
 |
|
איחוד (?) לאומי מפד"ל
|
מולם עומדים אנשי השמאל הליבראלי - חילוני ומיחלים בצקצוק שפתיים לכך ש"כל אזרחי ישראל יפנימו את ערכי הדמוקרטיה" כשהם מתכוונים בעצם לערכי "הציבור הנאור". הם מתעלמים מהערך הדמוקרטי ששמו חופש הביטוי וההפגנה וכל מחאה הופכת להסתה. בלי להתבלבל הם מנהלים בשם ההגנה על הדמוקרטיה כמובן, מסעות הפחדה ושנאה. הם גם מומחים לזכויות אדם . נער ערבי מוכה במחסום זה שלילת זכויות אדם. נער יהודי עם כפה שמוכה במחסום הסמוך זה שלטון החוק.
ההוכחה הטובה ביותר לסכנה הטמונה בהעדר התודעה הדמוקרטית היא אירועי מצעד הגאווה שהסתיימו לבסוף בצורה שקטה ונאותה. כל צד רצה לחנך את משנהו ו"להראות לו", כאשר כל כך קל היה למצוא פשרות לו רק רצו בכך.
יש כאן מדינה וחוקים אבל כל צד מפר אותם בצורה אחרת. יש כאלה שמחליטים שאלימות תעקוף את החוק שלא מוצא חן בעיניהם, יש שמתעלמים מהחוק שאיננו לטעמם ויש המודיעים שהחוק לא חוקי. שוו בנפשכם משחק כדורגל שבו צד אחד בועט בפרצופו של השחקן שניה לפני שהבקיע את השער והקבוצה היריבה טוענת שהכדור שמסתובב בעליצות בתוך השער שלה בליווי שאגות "גול" של האוהדים, הוא בכלל לא כדור אלא סתם בלון שהופרח מהיציע. ככה לא בונים משחק. ככה גם לא בונים מדינה.
לשם כך יש צורך בכללי משחק מוסכמים. אלא שצריך גם לדעת לכבדם. לכן קודם כל יש להפסיק להטיף בשער, ולמעוך את מי שאינו חושב כמוך ורק אז לגשת לניסוח כללים לחיים משותפים. ניסיונות כמו בנית חוקה לישראל ואפילו בהסכמה של נציגי מגזרים, לא יצלחו כי אין בהם את היסוד הראשון של שלילת "החינוך".
אין שום הגיון וצורך שעם ישראל יהיה מאוחד. הוא יכול להמשיך ולהיות משוסע עד בוא המשיח. כאן נכנסת בדיוק ה"תודעה הדמוקרטית" שכל כך חסרה כאן. למרות השסעים שהם לכשעצמם אינם מאיימים עלינו כאומה וכחברה, רצוי שנתחיל להבין שמותר להיות שמאלני, אפשר גם להיות חילוני. אין פשע בלהיות ימני וניתן אפילו להיות חרדי. מותר אפילו להתרגז זה על זה וגם בחריפות רבה. אבל חייבים לשתף פעולה למען אינטרסים משותפים כמו הבטחון החינוך והכלכלה. זה העיקר והיסוד לקיומנו כמדינה עצמאית. זוהי ככל הנראה גם האחדות האמיתית.
אם נמשיך בהטפות ובנסיונות גיור של אויבינו הרעיוניים גם הבסיס של קידום האינטרסים המשותפים יפגע והוא כבר התחיל להפרם. היום כל דבר מתורגם לרווח או הפסד של צד פוליטי כזה או אחר ואנשים פועלים בניגוד להגיון ובלבד שהמחנה השני לא ירוויח. זה מתכון בטוח להתפוררות של מדינה. אך אם נשכיל להבין שאין רע בלהיות מפולגים נרויח בנוסף לחיים של מדינה עצמאית גם את הקבלה והכבוד ההדדי.