משאל כיפה

למי תצביעו בפריימריס של "הבית היהודי"

  • נפתלי בנט
  • יצחק זאגא
  • יונתן ברנסקי

יחצ

"מעל לכל, ולפני הכל, הרב אהרון ליכטנשטיין היה אדם"

אהבת התורה שלו והתמדתו בה, יומם ולילה כפשוטו, היו לשם דבר. הם לא היו סיסמה. הם היו דרך חיים. מי שלא ראה אותו בשעת לימודו, או רוקד מחובק עם ספר התורה בשמחת תורה, לא ראה אהבה מעולם

פרופסור אביעד הכהן
א אייר תשע"ה, 20/04/2015 13:17

בשביל רעייתו, ילדיו ונכדיו הוא היה קודם כל אבא וסבא, אהוב ובעיקר אוהב.

בשביל אלפי תלמידיו, הוא היה גאון בתורה, ענק שבענקים. בור סוּד שאינו מאבד טיפה, המסוגל בכל רגע נתון להרצות שיעור שלם על סוגיה עמוקה בתלמוד.

בישיבה היו אומרים שה"שיעור הכללי" שלו הוא כמו הרכבת מנהרייה לבאר שבע. חלק יורדים באמצע, חלק עולים באמצע. אך רק מתי מעט נוסעים את כל הדרך.

והוא בשלו: שיעור רצוף, עמוק, שעתיים וחצי ללא הפסקה. וכך, עשרות שנים, תמידין כסדרם ומוספין כהלכתן. כל דברי הראשונים של הסוגיה, אחד לאחד, היו פרושים בזיכרונו כאילו למד אותם רק לפני רגע. הוא סידר את השיטות השונות, ובאזמל חד, חריף כתער, החל בניתוח אנליטי שלהן. ראשון ראשון ואחרון אחרון. כך במסכת קידושין ובבא מציעא, כך בסוגיות חמורות של קודשים וטהרות, וכך במשנת אבות ובברייתת אבות דרבי נתן.

בימי ששי, יום שבשביל רוב התלמידים בעולם הישיבות הוא "יומא דפגרא", הקפיד לתת את שיעורו על מנת לחנך את תלמידיו שגם ביום זה לא פג טעמה של מצוות תלמוד תורה. כך עשה גם בבוקרו של יום העצמאות, שבו הקפיד ללמד, משך עשרות שנים, שיעור בנושא "מצוות התלויות בארץ" על מנת להדגיש את קדושתה וייחודה של ארץ ישראל.

וכך, משיעור לשיעור, עשרות בשנים. בארץ ובחו"ל. הרבצת תורה וחינוך היו בעיניו הדבר החשוב מכל. בד בבד לא שכח את משפחתו. גם כשהיה כבר ראש ישיבה נודע ברבים, עמוס לעייפה בטרדות ומשימות, לא שכח אותם לרגע. מדי שבוע היה מתפנה מכל עסקיו, מגיע לבית המדרש של ישיבת "נתיב מאיר", יושב עם בניו על הכיסאות הקטנים, ולומד עמם, לעיניהם המשתאות של חבריהם. גם את בנותיו דאג ללמד, שלא תקופחנה חס ושלום בלימוד התורה.

לצד היקף ידיעותיו בכל מרחבי תורה, לא ה"כמות" הייתה עיקר בעיניו אלא האיכות. וכך אמר בהזדמנות אחת, בניסוח אופייני: "יש כאלה החושבים שלימוד בקיאות, בניגוד ללימוד בעיון, מתבטא בכך שבמקום לפתוח שלושה ספרים אתה פותח שלושה עשר ספרים. חשיבה מעין זו מוטעית לחלוטין. אתה יכול לעיין בשלושה עשר ספרים ולא להבין דבר. ואתה יכול לעיין בשלושה ספרים בלבד ועם זאת, ושמא נאמר משום זאת, להבין הכל".

בעיני הציבור הרחב של שומעיו נתפש הרב ליכטנשטיין כמרצה מרתק, מעמיק, רב-מג של ניסוחים, ששילב ושזר באומנות מופלאה קטעי הגות, ספרות ושירה. אביי ורבא, הרמב"ן והרשב"א, עם "גן העדן האבוד" של מילטון, או דברים נשכחים של קירקגור, וולט ויטמן ומתיו ארנולד. רוחב אופקים נדיר, שלא התבטא ב"שליפת שמות" שטחית ואקראית, אלא היה פריו של מאמץ אינטלקטואלי בן עשרות שנים, לקנות עוד ועוד דעת, עד אין קץ.

דרשותיו על סיפורי בראשית, ובמיוחד על מעשי יוסף, היו מלאכת אמן. לרגע 'שכח' את היותו ראש ישיבה, ושב לקתדרת הפרופסור לספרות אנגלית בהרווארד. בדרך הילוכו ניתח כל אחת מהדמויות המקראיות, וצבע אותה בצבעים זוהרים, מורכבים תוך שהוא חושף בפאשיות התורה תובנות חינוכיות ופסיכולוגיות עמוקות.

כל מי שביקר ב"שבוע הספר העברי" בירושלים, היה יכול לראות את ראש הישיבה המלקט אל כליו עוד ועוד ספרים, בתחומים שונים ומגוונים: ספרות ופילוסופיה, מדע המדינה ושירה. כל אלה ועוד רבים אחרים הזינו אותו במהלך השנה שלאחר מכן, בין שיעור אחד למשנהו.

במישור הציבורי ייזכר הרב ליכטנשטיין בעיקר בזכות דברי התוכחה הקשים והנוקבים שהשמיע בעקבות מעשי עוולה מוסריים, דוגמת הטבח בסברה ושאתילה או רצח ראש הממשלה יצחק רבין. כך גם בזכות עמידתו האמיצה והנחרצת בעד הניסיון להשיג הסדר מדיני שימנע שפיכות דמים נוספת. קול מוסרי, צלול ובהיר. לא מתוך שמחה אמר אותם, אלא מתוך אילוץ וכורח. ההכרה בערך השלום והחשיבות שבהצלת נפשות השתלבו אצלו עם כאב נוקב, צורב, מעומק הלב, על כל חלק מארץ ישראל שנמסר לריבונות זרה. למרות שעמדותיו הקימו עליו רבים, לא חת מפניהם. האמת, היא ורק היא, הייתה נר לרגליו.

היה מי שראה בעמדותיו חוסר נאמנות לארץ ישראל. אבל מי שהכיר אותו, ידע שלא מיניה ולא מקצתיה. ציונותו ואהבתו לארץ ישראל לא היו זקוקים לאישור מאיש. בשיא הקריירה שלו, עזב עם רעייתו וששת ילדיו את כל הטוב שבעולם, בניו יורק ובוסטון, נטש משרות יוקרתיות בקתדרה לספרות אנגלית בהרווארד ועמידה בראש ה'כולל' בישיבה-אוניברסיטה, ועלה לירושלים. מכאן היה מפליג לנסיעות יום-יומיות, לא פעם מסוכנות, לגוש עציון או לבקר את תלמידיו המשרתים בצבא אי שם.

דברים שאמר על ארץ ישראל, ראויים להישמע גם ביום: "לוותר? חס וחלילה. לא ייפקד ולא ייזכר. אין לאף יהודי מנדט לוותר על אף שעל מארץ ישראל. דור שזכה לתקומה לאומית, השתקם בארץ הקודש והשתרש בה, דור שזכה לקנות בארץ ישראל שביתה ולהתקיים בה קוממיות, דווקא דור זה ימאס בארץ חמדה?... אכן, לא עצם קיום הבית עומד על הפרק אלא מספר החדרים שבו... פשרה שתאפשר לנו לשמור על הבית – אם כי בהיקף מצומצם יותר – הנה פתרון יהודי, תורני, רוחני ומוסרי. בין דחייה מוחלטת של ויתור לבין פסילת כל פשרה שהיא פעורה תהום עמוקה. עם כל הדבקות בארץ ישראל, עם כל ההערכה, האהבה, הכיסופים, הציפייה והרצון להגשים, עדיין ייתכן שמכוח הנסיבות, ובראיה ערכית מקיפה ותוך קביעת סדר עדיפויות מתאים, נכיר גם נכיר בצורך להתפשר. גם אם מדובר בהתפשרות הנוגעת לערך שבשום פנים ואופן לא היינו מוכנים לוותר עליו".

אהבת התורה שלו והתמדתו בה, יומם ולילה כפשוטו, היו לשם דבר. הם לא היו סיסמה. הם היו דרך חיים. מי שלא ראה אותו בשעת לימודו, או רוקד מחובק עם ספר התורה בשמחת תורה, לא ראה אהבה מעולם.

אבל מעל לכל, ולפני הכל, הרב אהרן ליכטנשטיין היה אדם. במובן הפשוט של המילה. בלי "רבנישע שטיק", גינוני שררה רבניים, נטול יוהרה או גאווה. אדם שמידותיו הנאצלות, מוסריותו,  יושרו ויושרתו, ענוותנותו ורגישותו לכל אדם באשר הוא אדם היו סמל ומופת לכל מי שהכירו.

כשבא לפניו תלמיד צעיר שביקש ללמוד בישיבה, בחן אותו לא רק בסוגיות בבא מציעא וקידושין אלא תהה גם על עמדתו ביחס למדיניותה הכלכלית של הממשלה. תלמיד שאטם את לבו לנוכח המצוקות החברתית והפערים בחברה הישראלית, לא נמצא ראוי בעיניו להימנות עם תלמידי הישיבה.

אהבת האדם, כל אדם שנברא בצלם, וההכרה בערכו, הייתה יסוד מוסד במשנתו. כדרכו, הוא לא רק נאה דרש, אלא גם קיים.

לא אחת עצר בצד הדרך מגוש עציון לירושלים, והציע, בטבעיות גמורה ולא כמעשה "נאצל" המצפה לתשואות הצופים בו, "טרמפ" לערבייה זקנה שעמדה בשולי הכביש, משא כבד על ראשה וכתפיה. שנים רבות ליווה במשך שעה ארוכה את אביו כבד השמיעה ומאור העיניים מביתו לבית הכנסת הסמוך, עקב בצד אגודל, תוך שהוא מורה לו את הדרך בקריאות רמות, מתעלם ממבטיהם התמהים של הסובבים אותו. שיעור חי, ללא מלים, בכיבוד אב ואם שמי שראה אותו לא ישכחנו לעולם.

"ליטבק", ליטאי מהבית, אך חסיד שבחסידים בנשמתו ובתפילתו. תפילתו יצאה מן הלב, מדודה, שקולה. אות ומופת לבעל לב רגיש, המשווה תמיד את ה' לנגדו ויודע כי הוא ניצב בפני מלך מלכי המלכים.

דברים נוקבים שכתב בנושא זה, עשויים לבטא משהו מעוצמת התפילה שלו. "כבר התרגלנו לכך שיש אנשים החושבים שבעומדם לפני הקב"ה הם חייבים ליידע אותו שהם שותים קוקה-קולה או אוכלים במקדונלדס. אך בחור אחד שראיתי בבית הכנסת השכונתי, עלה על כל מה שראו עיניי לפני כן. על חולצתו הופיעה תמונה גדולה של כדורסל ומעליה, באותיות "קידוש לבנה": Basketball is Life, All the Rest is Details (כדורסל זה חיים, כל השאר – רק פרטים). חשבתי לגשת ולשאול אותו אם היה מעז להופיע בחולצה זו לפגישה ראשונה עם בחורה, בשעת ראיון לעבודה חדשה או, להבדיל, לביקור אצל האפיפיור?אכן, בפני מלך מלכי המלכים – שאני. טרם הספקתי לגשת אליו, וכבר ברח מבית הכנסת... זה היה מקרה קיצוני ביותר, אך אני מזכיר אותו כיוון ש'על משכבי בלילות' חשבתי שלו במקום 'כדורסל' הייתי כותב 'קריירה', 'בניין חברה ומדינה', או – ביחס לציבור מסוים –'הגשמה עצמית', הדברים כבר לא היו נראים כל כך קיצוניים, והייתה לסיסמה מעין זו לקוחות לא מעטים. השאלה אינה מתמקדת ביחס לאליל זה או אחר. השאלה היא מהי עצמת הזיקה שלנו לקדוש-ברוך-הוא".

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

פרופסור אביעד הכהןדיקן ביה"ס למשפטים והמרכז האקדמי "שערי משפט", נמנה עם תלמידיו הקרובים עשרות שנים וערך רבים מכתביו

לחצו על הלייק ותקבלו את כל הסיפורים לפייסבוק שלכם
תגובות
כתוב תגובה



תמונה
1. ניצוץ של משיח שדעך
משה אהרון נווה עמל הרצליה 4/20/2015 3:14:00 PM
רק מי שבנשמתם בוער תדיר ניצוץ של משיח,
מתייחסים לכל התורה כמאמר דוד משיחא :
"וזאת תורת האדם ה´ אלוהים"

כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד