ידועה המימרא המפורסמת בבית המדרש הטוענת כי 'עמלק' צורר היהודים איננו עם אתני מסוים אלא אידיאה, רעיון וחתירה להגשמתם. ראיה לכך היא מדברי הרמב"ם, אשר במצוות הורשת שבעת העממין מארץ ישראל כתב שאין מצווה זו נוהגת היום ש"כבר אבד זכרם" (הלכות מלכים פרק ה הלכה ד), ואילו במצות מחיית עמלק, הנזכרה בהלכה הסמוכה (שם הלכה ה), לא כתב שהעם העמלקי 'אבד זכרו'. אדרבה, מצוות איבת עמלק מודגשת ברמב"ם במילה 'תמיד': "מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר תמחה את זכר עמלק. ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו, כדי לעורר איבתו... שאסור לשכוח איבתו ושנאתו". מכאן למדו גדולי הלכה והגות שזכר עמלק לא אבד, לא נמוג ולא שקע במצולות ההיסטוריה. ה'עמלקיות' חיה, קיימת ובועטת בכל דור ודור, גם אם היא לובשת צורה ופושטת צורה.
מהי הגדרת ה'עמלקיות'? היאך נדע האם לפנינו אויב עמלקי שנצטוינו להלחם בו ללא פשרות, או שמא מדובר רק בשנאה נקודתית, טריטוריאלית או אפילו אנטישמית אך ללא סממני עמלקיות מובהקים? דומה כי המילה 'תמיד' היא המגדירה והמאפיינת. 'תמיד' - לא במשמעות של נצח וזמן ארוך, אלא באובססיה רצופה, בדבקות חולנית, תמיד ללא הרף.
עמלק-המן-היטלר-אחמנינג'אד מאופיינים לא רק בשנאה ללא פשר, אלא באיבת-אמוק. עמלקי 'אמיתי' שקוע ואכול בשנאת ישראל המזינה אותו 24 שעות ביום, בהקיץ ובחלום. עמלקי 'טהור' אחוז טירוף של שנאת ישראל תהומית המפרנסת את ימיו ולילותיו. היא-היא שאר-רוחו, משאת-נפשו ותשוקת-לבבו, ואין זולתה. ניתן להמליץ עליו את המשפט 'באיבתה ישגה תמיד', כמשקל נגד לפסוק הכל-כך חביב ונאצל: "אילת אהבים ויעלת חן, דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד" (משלי ה,יט).
היטלר העמלקי ימ"ש השקיע, בטירוף שטני מוחלט, דוויזיות שלימות לאורך שנים, ומיליארדי מארקים, תוך פגיעה קשה במאמץ המלחמתי שלו, והכל-הכל כדי לממש את 'הדחף העמלקי' המפעפע בקרבו - ה'פתרון הסופי' ליהודי העולם. כמוהו בדיוק נוהג כיום המןינג'אד האיראני האחוז באמוק עמלקי. מדי כמה שעות העולם שומע עוד ידיעה מרעישה על צנטריפוגה חדישה ועל אחוזי אורניום, על טיל בליסטי ועל יכולת שיגור, על תימרון ימי ועל חסימת צירי נפט, על איומי חורבן העולם ועל שואת המזרח התיכון, על השמדת הציונות ועל חיסול ה'מערב'. והכל-הכל בדחיסות יומיומית מחניקה, משל אין לו לעריץ מטהרן דבר בעולמו, ואין לו שום נושא-פנימי לעסוק בו, חברתי או כלכלי, פרט לאיבת ישראל וחיסול מדינת היהודים. זה טעם חייו וזו הקיומיות שלו. זו איננה איסאלמיות ולא שיעיות ולא פונדמנטליזם ולא מדיניות פאן-ערבית. זו עמלקיות!
העמלקיות מאופיינת בסימפטום נוסף - עמידת העולם מנגד. ולא בשל הסכמה או אדישות מרושעת לגורלנו, אלא פשוט מתוך אי-אמונה שבכלל יתכן דבר שכזה. אדרבה, עמידה מנגד זו היא הוכחה מובהקת לכך כי 'עמלקיות' לפנינו. גזירת המן "להשמיד להרוג ולאבד" לא נתקלה בשום אופוזיציה מצד היועצים "החכמים יודעי העתים" (אסתר א,יג), המשפטנים "יודעי דת ודין" (שם), השרים "רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות (שם יד)". אפילו לא מצד שגרירי מאה-עשרים-ושבע מדינות, הלא הם "הפחות אשר על מדינה ומדינה" (שם ג,יב). גם שליטי כל האומות המאוחדות תחת הדגל האחשוורושי, "שרי המדינות אשר מהודו ועד כוש" (שם ה,ט) השלימו עם הטבח המתוכנן ביהודי האימפריה, ללא ניד עפעף.
ובימינו, כולנו משתאים לנוכח האדישות הפוקדת את אומות העולם מול איומי הטירוף העומד עלינו לכלותינו. כולנו תמהים איך זה שגם הנאורות שבאומות משכנעות את עצמן, ומנסות גם אותנו, כי לא צריך להתרגש יתר על המידה, ו'הכל דיבורים' בלבד. התשובה היא: זו הגדרת ה'עמלקיות' במירָעָה! והיא כוללת את העמידה מנגד.
ואם כנים אנו בזיהוי הגדרת האויב, עלינו לפעול תוך התעלמות מאומות העולם. כוחנו בשילוב שבין אמונתנו ובין יכולותינו בשדה הקרב; "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב" (שמות יז,יב-יג).