ריבונו של עולם,
אם כפית עלי את יומך כמלכות,
וכבד על כתפי זהבו,
והיה לי סליחה ותפארת וזכות
בשעה אחרונה כי תבוא-
ריבונו של עולם,
אם היו לילותיך הדום-רגלי
וכוביהם-רביבים להשקיט צמאוני,
ונטעת ירח לבן בשבילי
מול אשנב חלומי העני-
ואני
דמעתי לא שמרתי בסוד,
לא ידעתי תפילות האלים,
וליבי היגע נמוך עד מאוד
בקמות
עם ספיחי שיבלים.
שיר זה מואר ע"י הכרת המושגים- "מלכות" ו"שפלות" (מהספירה הקבלית האחרונה).
אדם מלכותי מתנהג כאדם גדול ואצילי. פנימיות התורה מגלה כי המלכותיות האמיתית נובעת דווקא מהרגשת שפלות פנימית, כאשר האדם חש באפסותו כלפי ה' ובהזדקקותו לרחמים.
השיר מבטא את התנועה מהתנהגות מלכותית רמה לעמדת תפילה ותחנונים כעני בפתח. כלומר, מעבר מחיצוניות המלכות לפנימיותה.
דוד המלך, לדוגמא, הנהיג את מלכותו ביד רמה מחד, אבל לפני ה' העיד על עצמו- "ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם" (תהילים).