השמיים נוטים להכסיף. החמה עוד מבליחה קווי אור קלושים המחממים את האוויר הצונן שכמו קפא מיראת היום הקדוש. בית הכנסת של החסידים (המודרניים) דחוס עד כדי מחנק. בעוד רגעים אחדים יעלה הרבי לדוכן, לתפילת כל נדרי, איש איש וכוונותיו, מכונס בעצמו. הם חוצים רקיעים, במחשבתם, ויורדים עד מעמקי תהום, בוראים ומחריבים עולמות לא נודעים. בקדמת בית הכנסת החל לצעוק חסיד אחד את האל"ף בי"ת. הוא זועק בקול גדול ודמעות נושרות מעיניו.
אל"ף, בי"ת, גימ"ל, דל"ת, ה"א... מקצב קריאותיו הולך וגובר והאותיות כמו מתקבעות בחלל האוויר הדחוס.מימינו מכה מאן דהו בחליל, ניגון עמוק ופולשני, המטלטל אותו, כלולב אשכנזי בשעת נענוע. מאחור מקפצים שלושה חסידים, מנתרים שוב ושוב, רוקדים כמו עגל רך ומגביהים עצמם מעל הקרקע, ללא הרף. יש המוחאים כף אל כף בסערה, יש המתכרבלים בטליתות רבות מצמר עיזים וגמלים, מצועפים בבד מצויץ, יש הנעמדים על הגגות ויש המושלכים ארצה, מתפלשים בעפר ובאבק דרכים. בית הכנסת לובש באחת צורות משונות, שלל צבעים וניגונים. ובתוך בליל הקולות והזעקות, מתחילה התפילה.
הרבי מטפס לדוכן ומשלהב את חסידיו. או אז נפתחת הדלת ובכניסה יהודי פשוט. מכנסיים שחורות לו וחגורה תואמת, לבוש בחולצה לבנה קיטל מסורתי עוטף אותו ולראשו מתוחה כיפה סרוגה בהירה. הוא אוחז בידו סידור רינת ישראל ומחפש מקום לשבת . החסידים מביטים בתמיהה בעלם הזר. הוא מניח את הסידור על הסטנדר, פותח אותו, ממלמל לעצמו תפילה זכה ומתנדנד קלות. עכשיו חמת החסידים בוערת. הם מבקשים להוציאו בכוח גדול וביד חזקה "הוא בז לתפילה" הם זועקים "הוא מחלל השם" "יהודי פשוט ועם הארץ אין מקומו בבית הכנסת!" מתגברים הקריאות. הרבי מהסה את חסידיו. הוא מכה בחוזקה על הדוכן וזועק בדמעות "עצרו!" הוא אומר "אל תבוזו ליהודי הזה! דעו לכם כי תפילתו של אותו יהודי פשוט, המעלעל בסידור עם לבושו הבורגני ונדנודיו הקלים מצליחה לבקוע רקיעים ולהגיע עד כסא הכבוד. הניחו לו על תביטו את מראהו אלא אל גובה נשמתו".
(מפי השמועה)