פתיחה
אחת השאיפות המרכזיות של כל אדם היא שיזרח עליו אור ה, ובמילים אחרות - הוא מתאווה לשמוע באופן ממשי את קול ה וציוויו אליו. בתורה מצאנו רק שני אנשים המדברים בצורה "חופשית" עם הקב"ה, הראשון היה אברהם והשני הוא משה. שאר האנשים בתורה שזכו להתגלויות מצד הקב"ה חוו אותם בצורה עקיפה, "במראות הלילה" כמו שמתגלה ה ליעקב או להבדיל, לבלעם - בחלום הלילה. אברהם ומשה יוזמים את הדיבור עם ה, וכמו שנאמר במשה (במדבר י"ב, ח):
"פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה יביט".
בעיוננו הפעם ננסה לעמוד על ההבדלים שבדרכי הגילוי של הקב"ה אל שני האישים הללו.
אברהם
הפרשה הקודמת מסתיימת בכך שמשה לא יכול להיכנס לאהל, וכאן ה קורא לו לתוך אהל מועד על מנת לצוות על הקרבנות. אברהם לעומתו מקבל את פני השכינה מחוץ לאהל (בראשית י"ח, א):
"וירא אליו ה באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום"
ר צדוק (פרי צדיק, ויקרא, תורה ד) נוגע בעניין גילוי ה לאברהם:
"והבן כי באברהם נאמר והוא יושב פתח האהל, כי לא נכנס באהל רק בפתח... והיינו דאברהם אבינו גם כן זכה... שאז במילה הובטח על עצמו שלא יתקלקל עוד חס ושלום... וכמו שנאמר אחר נסיון העשירי ואברהם זקן בא בימים... ואז כתיב וה ברך את אברהם בכל - בת הייתה לאברהם אבינו בכל שמה... והיינו שאז הובטח לו שיצא ממנו כללא דכנסת ישראל".
ר צדוק מבין שהתגלות ה לאברהם לא הייתה אוטומטית אלא היוותה תמורה למאמצי אברהם להתקרב לה. המאמצים הללו היו הנסיונות שבהם נתנסה אברהם אבינו, ובהם נדרש להוכיח מחדש את כנותו ואמונתו בקב"ה. ר צדוק אומר שרק לאחר הנסיון העשירי, שאז הוכחה מעבר לכל ספק נאמנותו של אברהם - אז זכה להתגלות מוחלטת, אך לא במובן של התגלות, אלא במובן של הבטחת המשך הזרע והשראת השכינה גם לדורות הבאים אחריו. המדרש שמתאר את הולדת בת לאברהם מתאר בצורה סמלית את המשכיות הזרע הישראלי - כי חוץ מיצחק הבן יש גם בת, וביחד יש המשכיות לתא המשפחתי של אברהם וממנו לכל ישראל.
יבוא השואל וישאל - והלא כבר מצאנו התגלויות מפורשות של הקב"ה לאברהם עוד לפני תום עשרת הנסיונות? ע"פ מה שהסברנו בר צדוק, ההתגלות לא הייתה מוחלטת. עובדה שגם בשיא ההתגלות לאברהם במעמד ברית בין-הבתרים, את אברהם מטרידה סוגיה אחרת (בראשית ט"ו, א-ח):
"אחר הדברים האלה היה דבר ה אל אברהם במחזה לאמר אל תירא אברם אנוכי מגן לך שכרך הרבה מאוד: ויאמר אברם ה אלוקים מה תתן לי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר: ויאמר אברם הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אותי: ... ויאמר אליו אני ה אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה: ויאמר ה אלוקים במה אדע כי אירשנה".
ההתגלות המרהיבה במחזה, היא התגלות לכל דבר, אך מבחינת אברהם היא אינה שלימה, כי עדיין אין הבטחה סופית על הדורות הבאים וזאת משום שעדיין לא השלים את משימתו לגמרי. לכן, לאחר המילה, אברהם מקבל גילוי שכינה, אך הוא עדיין לא יכול להיכנס לתוך האוהל, אלא הוא עומד בפתחו. ההבטחות שניתנו במסגרת ברית בין-הבתרים והמילה הן על הארץ אך לא על המשכיות הזרע. לאחר הנסיונות יש גם הבטחה על הזרע מהבנת המדרש על הולדת בתו של אברהם.
משה
לאחר שהרחבנו בעניין אברהם נעבור למשה רבנו:
"אבל במשה רבנו ע"ה כתיב מאהל מועד, שהוא היכלא עלאה טמירא דכלא, שנסתכל באספקלריה דנהרא. וכתיב: מאוהל מועד לאמור - ופירש רש"י צא ואמור להם... והיינו שיופיע ממדרגתו לישראל שיוכלו לזכות מעין מדרגתו".
ר צדוק אומר שמשה בניגוד לאברהם נכנס כבר אל האוהל פנימה וחזה במראות שאף אדם לפניו ולאחריו לא ראה. לא בכדי משה נחשב לאדון הנביאים: הוא שהה בתוך ההיכל העליון והנעלם, והסתכל במראות אלוקיים. הציווי שנאמר לו היה לצאת מאותו האהל, ולהשפיע ממדרגתו על שאר ישראל[1]. יתרה מזאת, בסוף פרשת כי-תשא מתוארת ירידתו של משה הסופית מהר-סיני (שמות ל"ד):
"ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לוחות העדות ביד משה ברדתו מן ההר ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו אתו: וירא אהרן וכל בני ישראל את משה כי קרן עור פני משה ויראו מגשת אליו: ויקרא אליהם משה וישבו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם: ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצום את כל אשר דבר ה אתו בהר סיני: ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסוה: ובבא משה לפני ה לדבר אתו יסיר את המסווה עד צאתו ויצא ודיבר אל בני ישראל את אשר יצווה: וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסווה על פניו עד בואו לדבר אתו".
פני משה קורנות בעת ירידתו מההר, ואהרן והעם חוששים לגשת אליו. הרמב"ן בפירושו לתורה (ל"ד, לא) מסביר את פחדם של בני ישראל:
"...אבל יאמר הכתוב כי בצאת כל ישראל לקראתו ראו קרני ההוד, פחדו מגשת אליו וחזרו אחורנית אולי חשבו שהיה שם כבוד ה או מלאכי עליון עמו ופחדו פן יפרוץ בהם ה".
הרמב"ן מבין שקרינת פניו של משה סימלה בעיני העם את השכינה ממש. אולי משה כשירד מההר היה בבחינת מלאך רואה פני עליון, שמייצג את השכינה בכל מקום עד שצריך לתת על פניו מסוה כדי שלא ייראו מגשת אליו. משה הוא חווה התגלות תמידית, והוא גם גורם לכל הסובבים אותו לחוות אותה.
בדרך אל ההתגלות
ראינו שההבדל המרכזי בין אברהם למשה הוא הדרך להתגלות מצד ה. בעוד שלמשה לא היו בעיות מיוחדות להגיע להתגלות מצד ה, הרי שאברהם עמל על כך כמעט כל חייו, מרגע שהכיר את בוראו בגיל שלוש ועד שזכה ל"זקנה" ולהבטחת הזרע. איך כל עניין ההתגלות מתקשר לפרשתנו הפותחת את ספר ויקרא, הלא הוא ספר הקרבנות? ר צדוק עונה:
"וזה (הגילוי) זוכין רק ע"י מסירות נפש כמו שזכה אברהם אבינו ע"ה על ידי נסיון העקידה, שהיה כעין מסירות נפש. וכן הורה סדר הקרבנות, שהוא שיראה את עצמו כאילו הוא שחוט, כאילו הוא זרוק, כאילו הוא נשרף... וע"י המסירות נפש יוכל לתקן מהשורש".
ר צדוק קובע שהדרך להתגלות רצופה בקשיים ונסיונות רבים. משה, שהיה יחיד סגולה עולמי לא היה צריך להתאמץ כדי לזכות באותו הגילוי[2], אך אברהם שכמוהו גם אנו, בניו, היה צריך לעבור תקופה ארוכה של ייסורים עד שממש "נכנס אל האהל" ולא רק ישב בפתח האהל כמו לאחר המילה. הדרך אל הגילוי רצופה בקשיים רבים, ואינה עניין של מה בכך. בפרשתנו העניין מתבטא בענייני הקרבנות, שכאשר אדם מקריב קרבן, התיקון שלו בעת ההקרבה הוא שעליו לייסר עצמו בידיעה שבמקום אותה הבהמה הנשחטת, נשרפת ונזרקת על המזבח, הוא היה צריך להיות שם במקומה. ייסורי הנפש האלו מקרבים אותו אל ה. ר נחמן כותב על עניין זה (שיחות הר"ן, י"ב):
"אלו הרוצים להיות אנשים כשרים ולכנוס בעבודת ה ואזי יש להם בלבולים גדולים ומניעות גדולות ואינם יכולים לתת עצה לנפשם איך לעשות מחמת גודל הבלבולים והמניעות שיש להם וכל מה שרוצים לעשות בעבודת ה, קשה להם לעשות כראוי. דע, שזה בעצמו שהם מתייגעים ולהוטים לעשות איזה עבודה או לקדש עצמו באיזה קדושה... הוא בחינת קרבנות, בבחינת כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה...".
ר נחמן גם הוא קושר את עניין ההתקרבות לעבודת ה לייסורים, ומדמה את זה ישירות לקרבנות, כשה"נשחט" הוא לא אחר מאשר המתקרב עצמו. הבלבולים שנוצרים לו, ובמילים שלנו לבטיו וספקותיו ביחס לדרכו הרוחנית מקשים עליו את ההתקרבות, כמו בייסורים שהזכרנו קודם כשעסקנו בנסיונותיו של אברהם אבינו. הדברים לא סתם מושווים לקרבנות. יש עניין מיוחד בכך שהאדם יראה עצמו כמו הבהמה: יוצא מגופו הגשמי כשרק החלק הרוחני עולה למעלה. המצב הזה מושג, לא עלינו, כשאדם נפטר מן העולם. הקרבן, בצורה כזו או אחרת מסיים את חייה של הבהמה הנשחטת, אך מאריך את חייו של האדם המקריב אותה. כל התהליכים של ההקרבה, מהסמיכה, ניתוח החלקים, ההפשט ועוד דברים שקשים לעיתים לצפייה, מראים לאדם גם הם את הייסורים ש"עוברת" הבהמה שכבר נשחטה עד למעלה.
אז איך "מקריבים קרבן" בימינו? ר נחמן ממשיך:
"על כן על האדם לעשות את שלו תמיד, ליגע עצמו בעבודת ה בכל מה שיוכל. ואת כל אשר תמצא ידך לעשות - עשה, אע"פ שקשה עליו מאוד ונדמה לו שאין מניחין אותו כלל... אעפ"כ עליו לעשות מה שיוכל, וה הטוב בעיניו יעשה".
ר נחמן מציע שכל מה שעל החפץ להתקרב לעשות, הוא פשוט להתקרב לה בכל דרך אפשרית, אפילו כשנדמה לו שרק תוקעים לו מקלות בגלגלים וקשה לו מאוד לקיים את מה שהציב לעצמו כדי להתקרב. בענייני הקרבנות, ידוע לנו שיש ברבים מן הקרבנות אפשרויות שונות של הקרבה, לפי מעמד החוטא, או לפי המעמד הסוציו-אקונומי של החוטא. בקרבן עולה ויורד יש אפשרויות להקריב מפר עב-כרס ועד מנחת סולת שרק קמצוץ ממנה מוקרב. גם אנשים הנראים לנו כצדיקים גמורים חפצים להתקרב לה יתר על מה שהם היום. הדרך למעלה אף פעם לא נגמרת. יש אנשים שדרך ההתקרבות שלהם היא בבחינת פר, ויש כאלה שפעולותיהם בבחינת סולת. על כל קרבן, נאמר הפסוק: "אשה ריח ניחוח לה" - דהיינו, הקב"ה מקבל את כל הקרבנות בכל הצורות שהם מוקרבים לפניו.
בכל מקרה, לא האדם הצופה במנסה להתקרב שופט את פעולותיו השונות למען מטרתו, אלא מלך מלכי המלכים הקב"ה, ואת השכר, כידוע לכולנו, הוא נותן למי שעושה רצונו.
נסיים במילים שבהם גם ר נחמן מסיים: "וה הטוב בעיניו יעשה".
[1] כדי להרחיב בנושא מומלץ לעיין בעיוננו לפרשת תרומה - עשני כלי לשליחותך, בדבר תפקידו של משה רבינו בהעברת התורה לכלל ישראל.
[2] עיין הערה 1.