המדרש בויקרא רבה (פרשה י"ג, ג) אומר:
"א"ר יודן ברבי שמעון: כל בהמות ולויתן הן קניגין של צדיקים לעתיד לבוא, וכל מי שלא ראה קניגין של אומות העולם בעולם הזה זוכה לראותה לעולם הבא.
כיצד הם נשחטים? בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקורעו, ולויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו.
וחכמים אומרים: זו שחיטה כשירה היא, ולא כך תנינן: הכל שוחטין ובכל שוחטין, ולעולם שוחטין חוץ ממגל קציר והמגרה והשנים מפני שהן חונקין.
אמר רבי אבין בר כהנא: אמר הקב"ה תורה חדשה מאתי תצא, חדוש תורה מאתי תצא".
המדרש מזכיר שני סוגי חיות, המתוארות בסוף איוב, בהמות ולויתן. מי שיעיין בסוף איוב ישים לב שאלו חיות פלאיות המתוארות כדי להוכיח את גדולתו של ה.
קרב שוורים - מנצל ומנוצל
המדרש טוען שהחיות האלה הם קניגין של צדיקים, מה פירוש הדבר? לא נאמר שהם ישתתפו בקניגין של צדיקים, אלא הם עצמם קניגין. קניגין אליבא דאבן שושן הוא ציד, ציד שעשעועים. נראה שלא נרחק מהאמת אם נסביר שזה בעצם כמו קרב שוורים של ימינו.
המדרש מנגיד את הקניגין של הצדיקים לקניגין של אומות העולם. הקניגין הוא קרב, שתחילתו הוא כביכול בין שני יריבים, וסופו הוא בניצוחו של אחד מהם, תוך כדי הריגת השני. בתחילה שני היריבים נראים כאילו הם שווים, ולבסוף מתברר שיש אחד שהוא עדיף, לבסוף מתברר שיש מנצל ומנוצל, הורג ונהרג. ויש גם משתתפים מהצד שהם הצופים, שהם לא נאבקים, חייהם לא בסכנה, אלא הם רק נהנים לגמרי מהמחזה, בשבילם הקרב בין הצדדים נועד לסיפוק הנאה. (נקודה למחשבה: האם באמת הם לא מקריבים דבר בשביל ההנאה הזאת?). הצופים הם המנצלים האולטימטיבים, שלא צריכים להקריב דבר בשביל לחזות בניצחון.
עולם הזה ועולם הבא
העולם הזה, הוא עולם של מנצלים ומנוצלים, והצורה ליהנות מטבעו של העולם, הוא יציאה מהמשחק הזה, והסתכלות מהצד על המאבק.
המדרש מנגיד בין הקניגינים גם בכך שמי שלא ראה קניגין של העולם הזה יזכה לראות קניגין של העולם הבא. שני הקניגין מייצגים תפיסות שונות, שלא יכולות לדור בכפיפה אחת. מי שהתרגל לראות קניגין בעולם הזה, לא יוכל לראות את הקניגין בעולם הבא. מי שההנאה שלו מבוססת על משחקי מנצל ומנוצל לא יוכל ליהנות מההנאה של עתיד לבא. מהי ההנאה הזאת?
ההנאה הזאת קשורה לאכילה של הקניגין, אכילה היא הנאה שקשורה בקיום האנושי, היא מתחייבת מתוך האכילה, לעומת ההנאה של הקניגין שהיא הסתכלות חיצונית, שאינה הכרחית לאדם, הוא לא חייב להיות מנצל, אבל הוא עושה זאת מתוך בחירה.
אבל יש לציין, שההנאה גם של עולם הבא, קשורה בניצול מסוים. באכילה של בשרו של אחר. כנראה שהנאה קשורה בניצול בכל זאת.
תפקיד החכמים
המדרש מתאר את הקניגין של הצדיקים כמאבק של שווה בין שווה. כל אחד הורג את השני וגם נהרג תוך כדי. אין מעמד של מנצל ומנוצל, שניהם מנצלים ושניהם מנוצלים, ואולי שניהם לא מנוצלים ולא מנצלים. אין הנאה של ההסתכלות מהצד כי לעתיד לבא, אין מנצל ומנוצל. אבל בכל זאת יש צד שלישי והם החכמים הנדרשים להכשיר את ההנאה, את הבשר. גם ההנאה של האכילה שהיא אכילה צדדית מהקיום האנושי, צריכה לעבור הכשר של החכמים.
מתעוררת בעיה שכן השחיטה הזה פסולה, היא חניקה. השחיטה בעולם הזה היא סוג של הריגה, סוג של הפסקת החיים. השחיטה בעולם הזה צריכה להביע קץ של החיים, היא לא יכולה להיות רק מניעת המשך של החיים, חניקה, אלא צריכה להיות מנוגדת לחיים האלה.
בחניקה אין הפסקה של חיי הקרבן, אלא מניעת אויר ממנו, מניעת המשך חייו, הפעולה הזו של הפסקת המשך חיותו לא קשורה בניצול, בהוכחת בעלות של האחד שיכול ליטול את חייו של השני.