מקור סמכותם של חכמים

דיון צדדי הנוגע לברכת נר חנוכה, עורר פולמוס רחב ומעניין בראשונים ובאחרונים. כך שנינו במסכת שבת (כג.):

"מאי מברך? מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה. והיכן צונו? רב אויא אמר: מלא תסור (דברים י"ז); רב נחמיה אמר: שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך (שם ל"ב)".

השאלה שנשאלה היא כיצד ניתן לברך על מצווה מדרבנן - "אשר קידשנו במצוותיו וצונו", הרי לא הקב"ה ציווה אלא חכמים. תשובתו של רב אויא היא, שאכן נצטווינו בתורה לשמוע לדברי חכמים שהרי נאמר "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". דברי רב אויא לכאורה מובילים אותנו למסקנה שכל דיני חז"ל ותקנותיהם מקבלים תוקף מדאורייתא, וכך כנראה הבין הרמב"ם (ספר המצוות, שורש א'):

"כי כל מה שאמרו חכמים לעשותו וכל מה שהזהירו ממנו כבר צווה משה רבינו בסיני שיצונו לקיימו והוא אמרו (ר"פ שופטי') 'על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה' והזהירנו מעבור בדבר מכל מה שתקנו או גזרו ואמר (שם) 'לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל' ".

הרמב"ן בהשגתו על שורשי הרמב"ם התקיף את עמדתו בנידון באופן חריף. לטענתו, הרמב"ם "בנה חומה גבוהה סביב לדברי חכמים אבל היא כפרץ נופל". תמצית הדברים היא שלדברי הרמב"ם נמצאנו למדים, שכל העובר על דיני חכמים בעצם עובר על לאו דאורייתא של "לא תסור". עוד הוסיף הרמב"ן שלפ"ז לא ייתכנו הבדלים בין דיני דאורייתא ודרבנן, והרי אנו יודעים שספק דרבנן לקולא ואילו ספק דאורייתא לחומרא, ואליבא דהרמב"ם לכאורה חילוק זה אינו מובן. אכן, שיטת הרמב"ם בנידון זוקקת ביאור, מה באמת התכוון הרמב"ם בדבריו וכיצד יתיישבו קושיות הרמב"ן. מאידך, אף שיטת הרמב"ן אינה פשוטה, שכן מאחר והוא שולל את דברי הרמב"ם, יש לברר מהיכן נובעת סמכותם של חכמים, אליבא דהרמב"ן.

שיטת הרמב"ם

בעל ספר "זהר הרקיע" (ר' שמעון ב"ר צמח דוראן, התשב"ץ), הציע יישוב לשיטת הרמב"ם. לפי דבריו, אמנם לאו ד"לא תסור" שייך לגבי כל תקנות דרבנן, אולם רבנן תיקנו שבמקרה של ספק נדון בהם לקולא. דהיינו, חלק מתקנת דרבנן הוא שניתן להקל בספיקות. דרך אגב, מצינו מספר דיני דאורייתא שאף בהם אנו פוסקים לקולא בספיקות, כך לדוגמא הגמ' במסכת קידושין (לט.) אומרת, שאף למ"ד שערלה בחו"ל הינה הלכה למשה מסיני (כלומר חובה מדאורייתא), עדיין נקל במקרה של ספק משום ש"כך נאמר: ספיקא - מותר, וודאה - אסור".

אולם, על תירוץ זה נחלק בעל ה"שב שמעתתא" (שמעתתא א', פ"ג) הסבור כי תירוץ זה אינו מספיק לתרץ את כל קושיות הרמב"ן. בכדי ליישב את שיטתו מציע הש"ש לקשר את הדברים לדרכו המיוחדת של הרמב"ם בהבנת הכלל: "ספיקא דאורייתא לחומרא". כידוע, כאשר נופל לפנינו ספק בדין דאורייתא אנו מחמירים בו, כך לדוגמא, אם אדם מסתפק האם בירך ברכת המזון (במקרה ואכל כדי שביעה), הרי שהוא חוזר ומברך. אולם נחלקו הראשונים מהיכן נובע הכלל הנ"ל ש"ספיקא דאורייתא לחומרא". דעת הרשב"א (תורת הבית, בית ד', שער א') היא שלמדנו מהתורה שבכל ספק אזלינן לחומרא:

"מסתברא לי דכשאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא דבר תורה הוא, דספיקא דאורייתא כוודאי מן התורה".

אולם, שיטת הרמב"ם בנושא היא, שמדאורייתא היה ראוי להקל בכל הספיקות ואפילו בספק דאורייתא, אלא שחכמים החמירו ואמרו "ספק דאורייתא לחומרא". לאור מחלוקת זו ניתן ליישב את קושיית הרמב"ן, שהרי לדעת הרמב"ם רבנן הם שקבעו כי "ספיקא דאורייתא לחומרא", וא"כ, אומר הש"ש, שבספק דרבנן, למרות ששייך בו לאו ד"לא תסור", חכמים לא תיקנו בו להחמיר בספיקו כמו בכל ספק דאורייתא, ולא יישמו במקרה זה את דין "ספיקא דאורייתא לחומרא".

שיטת הרמב"ן

כאמור, הקושי בשיטת הרמב"ן הוא, מהיכן שואבים חכמים את כוחם לתקן תקנות, ומדוע שכלל ישראל יהיו מחויבים לציית להם. בשאלה זו נחלקו שניים מגדולי האחרונים; ר' אלחנן וסרמן חיבר קונטרס בעניין סמכות חכמים, בדבריו (קונטרס דברי סופרים סימן א' אות י"ח) הוא מתמודד עם שאלה זו:

"ומהאי טעמא אנו חייבין לעשות דבריהן, שהרי אנו מקיימין בזה רצון השי"ת שהסכימה דעתן לדעתו. ומ"מ כיון שלא בא עליהן צווי מפורש בתורה הן קלין מדברי תורה המפורשין".

לדברי הגר"א וסרמן, הרי שקיים רצון ה' בעולם שאינו מפורש בתורה, וחכמים הם המוסמכים לגלות את רצונו. מאחר ומדובר ברצון ה', הרי שכל ישראל מחויבים לשמוע בקולו, אך עדיין אין ציווי זה חמור כדברי תורה עצמם.

ר' שמעון שקאפ אף הוא נדרש לשאלה זו, אך צעד בכיוון שונה ומחודש ביותר. טענתו היא כי השכל הישר הניתן לאדם אף מחייב אותו במעשים מסוימים, ומאחר וחז"ל מצאו לנכון לתקן תקנות מסוימות הרי ששכלנו מחייב שנשמע לקולם, וכך כתב בספרו 'שערי ישר' (שער הספיקות, פרק ז'):

"ומצאתי פתרא לזה, דלשיטת הרמב"ן עלינו להזהר במצוות חז"ל ע"פ הכרת שכלנו, דכיון דהם מצאו לטוב לתקן ולגזור כן הוא האמת והטוב לפנינו".

נראה כי הנפקא מינה המרכזית בין שיטת הרמב"ם ודרכו של הרמב"ן, היא לגבי אותם מקרים שבהם לאו ד"לא תסור" אינו חל. לפי שיטת הרמב"ם, במקרה כזה הרי שרבנן כלל אינם יכולים לצוות, וממילא לא יהיה ניתן לחייב מדרבנן. דוגמה מעניינת לכך היא בנוגע לחיובו של קטן במצוות, מאחר והקטן מופקע לחלוטין מדיני דאורייתא וכן מ"לא תסור", כיצד ייתכן שמדין "חינוך" חז"ל חייבו אותו במצוות והרי הוא לא חייב לשמוע להם כלל. שאלה זו אינה מתעוררת אליבא דהרמב"ן שכן החיוב לשמוע לתקנות חכמים לדעתו כלל אינו מדין "לא תסור" ולכן אף הקטן מחויב בו, אולם בשיטת הרמב"ם אכן קיים קושי רציני. יש לתרץ את שיטתו בכך שחז"ל לא חייבו את הקטן עצמו במצוות (משום שכאמור אין להם הסמכות לכך), אלא רק הטילו על האב את החובה לדאוג לקיום המצוות של הבן.[1]