הפטרת ואתחנן היא תמיד בשבת שלאחר ט באב וקוראים בה בספר ישעיהו בפרק מ. פתיחתה במילה "נחמו" אף נתנה לשבת את שמה המיוחד "שבת נחמו". השבת היא הראשונה ב"שבעה דנחמתא", שבע שבתות רצופות בהן מפטירין בפרקי הנחמה בספר ישעיהו.
ההפטרה בהקשרה התנ"כי
כיון שאין אמירה מפורשת בפרקים אלה על מועד השמעתם, קשה לדעת בוודאות מתי ובאיזה הקשר הושמעו. הפטרת "נחמו", והפרקים שאחריה - מהם נלקחו ההפטרות הנוספות של "שבעה דנחמתא", מופיעים לאחר הפרקים המתארים את כשלון המצור האשורי על ירושלים בימי חזקיהו. יתכן שיש בכך רמז על הרקע להשמעתם. מלכות ישראל גלתה, וזו היתה מכה קשה לעם ישראל. מלכות ישראל השתרעה על שטח שהיה גדול משטחה של מלכות יהודה. גם אוכלוסייתה של מלכות ישראל היתה גדולה יותר. חורבן בהיקף כזה לא היה מאז הגיע העם לארץ בימי יהושע. הסיכוי לתיקון השבר היה גדול נוכח מפלת אשור בשערי ירושלים, שנים ספורות לאחר חורבן מלכות ישראל. חז"ל תיארו ימים אלה של חזקיהו מלך יהודה: "בקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג...". אלא שחזקיהו לא השכיל להתרומם נוכח אירועים כבדי משקל אלה. נבואות הנחמה שהושמעו ביהודה וירושלים על ידי ישעיהו על רקע זה, הושמעו קודם כל לשעתן ולמקומם: כדי לעודד את העם ולחזקו כאשר הוא ניצב נוכח אירועים הרי גורל. בדיעבד, כאשר נבואות נחמה אלה לא התקיימו במלוא היקפם, הם הפכו בסיס לתיאור הגאולה השלמה, שאנו מקווים ומאמינים כי ימינו הם ראשית התממשותם.
ההפטרה פותחת בקריאת ה לנביאיו לנחם את עמו: "נחמו נחמו עמי", "דברו על לב ירושלים" - פייסו אותה ועודדו אותה נוכח חוויית הכמעט חידלון, שירושלים ומלכות יהודה עמדה בה. כל זאת, לאחר שמלכות ישראל חרבה וגלתה, היה צורך ליצור וודאות בגאולה. לדבר על לב העם ולצקת בו תחושה: יהיה אשר יהיה - עם ישראל לא יעלם והוא יגיע בסופו של דבר לחזון אחרית הימים.
מצב בהפטרה: וודאות בגאולה
הרעיון המרכזי העובר כחוט השני לאורך ההפטרה הוא: אפסות האדם לעומת נצחיות ה ודברו. "כל הבשר - חציר...ודבר א-הינו יקום לעולם", "כל הגוים כאין נגדו", "ואל מי תדמיוני ואשוה, יאמר קדוש".
על כן, נסיונות העמים השונים להעמיד אלטנטיבה אלילית לאמת הא-הית לא תצלח. האדם ויצירותיו הם בני חלוף. ה, בורא העולם ומנהיגו, הוא שקובע את מהלך ההסטוריה. ועל כן: קריאתו לנחמת עמו וגאולתו היא אמת מוצקה, שאיש לא יוכל לערער אותה. זו הוודאות בגאולה, העוברת כחוט השני לאורך כל הגלויות. והיא חוזרת ומהדהדת בכל בתי הכנסת בכל מקום ובכל זמן בשבת שלאחר ט באב. אמת גדולה זו היא שמפעמת בלבם של ישראל, והיא המשמשת כדלק לגאולת ישראל גם בימים האפלים ביותר. "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".
לא פעם אני מהרהר על מחשבות שליוו את קוראי הפטרת "נחמו" בתקופות שונות ובמקומות שונים. למשל: בסיביר, במחנות השמדה, במסעי הצלב, בגלות בבל, בכל חלקי הגלובוס אליהם הגיעו יהודים בתקופות שונות...
האם התייחסו אל דברי הנביא כהזויים? מה חשו?
קריאה מתמידה רבת שנים זו היא הנדבך הראשון של הגאולה.
ואנו, שקוראים את דברי הנבואה במרחבי ארץ ישראל, צריכים להתחבר לקריאה עוצמתית זו ולחוש את זוהרה של קריאתנו כחוליה בשרשרת הדורות, מאז ימיו של ישעיהו - דרך כל התחנות בדרך - ועד היום.
דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג- גוש עציון