"וירא מלאך ה אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל: ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה: וירא ה כי סר לראות ויקרא אליו א-להים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני" (שמות ג, ב-ד)
"ויאמר משה אסורה נא ואראה". רבי יוחנן אמר, שלש פסיעות פסע משה. רבי שמעון בן לקיש אמר, לא פסע, אלא צוארו עקם. אמר לו הקדוש ברוך הוא, נצטערת לראות, חייך, שאתה כדאי שאגלה עליך. מיד "ויקרא ה אליו מתוך הסנה". (תנחומא שמות ט"ו)[1]
בקצרה: המדרש מביא מחלוקת לגבי ה"אסורה" של משה לסנה. על פי ר יוחנן פסע משה שלוש פסיעות, ואילו על פי רבי שמעון בן לקיש הוא רק עקם את הצואר. בעקבות "הצטערותו" לראות, נגלה אליו הקב"ה. לאחר שקרא אליו ה ואמר הנני, הבטיח לו הקב"ה שיענה אותו בזמן מסוים בו יתפלל.
מספר שאלות ראוי שיעמדו לנגד עיננו בבואנו ללמוד מדרש זה. ראשית, מה יסוד המחלוקת בין ר יוחנן לריש לקיש? וביתר דיוק, מה משמעותן של שלוש הפסיעות שפסע משה, וכנגדן - הטיית הצוואר שלו? בנוסף, עלינו לברר את הסיבה שהצטערות זו גורמת לכך שהקב"ה יתגלה אליו. ולבסוף, למה המדרש מכוון באומרו שהקב"ה יענה את משה באמירת הנני.
אפסע נא
רבי יוחנן אומר, כאמור, שמשה פסע שלוש פסיעות. במדרש רבה (ראה הערה 1) לעומת זאת, מופיע שפסע חמש פסיעות[2]. הענף יוסף מסביר, שמחלוקתם של התנחומא ומדרש רבה היא כמחלוקתם של חכמים על רבי יהודה ורבי אליעזר, לעניין כמה מותר לאדם לפסוע כשישן בכניסת שבת ולא תכנן לקנות שביתתו:
"מי שישן בדרך ולא ידע שחשיכה... וחכמים אומרים אין לו אלא ארבע אמות. ר אליעזר אומר והוא באמצען ר יהודה אומר לאיזה רוח שירצה ילך" (מה.)
מדרש רבה, כותב הענף יוסף, סובר כחכמים, ועל כן, על מנת לצאת מתחומו המצומצם של אדם, שייחשב פסיעה, צריך חמש פסיעות. התנחומא, לעומת זאת, סובר כרבי אלעזר ורבי יהודה, ומספיק שלוש פסיעות בשביל שייחשב יציאה מגבולות עצמו[3].
על פי דבריו, אם כן, דעת רבי יוחנן היא שמשה יצא מהתחום הפרטי שלו, עזב את המחשבות האישיות ואת ההרהורים הפרטיים, ואז, כשסר לראות, כשהיה מוכן לשוב[4] ולחרוג מתחומו האישי, נגלה אליו ה. מדוע? על מנת שמשה יהיה ראוי להוביל את עם ישראל מעם של עבדים לבני חורין, בשביל שמשה יהיה מוכן לעמוד בפני פרעה, ויותר קשה מכך, בפני עמו, הוא צריך להיות רגיש לדברים, לשים לב לתופעות ושינויים, ובעיקר - להיות מוכן לשנות מעצמו בשביל זה.
כשאדם רואה עוול, פשע או חטא, הוא לרוב יכעס מאוד. לעיתים הוא אפילו משוכנע, שאם יזדמן לידו הוא היה מכה את עושה העוול וכן על זה הדרך. אמנם, הרבה פחות אנשים מוכנים לנוע ולהשקיע במשהו, בשביל לעזור, בשביל לשנות. ברגע שמשה מראה שהוא מוכן להשקיע, שהוא זז גם בשביל דברים שהם לא הוא עצמו, כשהוא שם את ליבו לתופעות שונות[5], הוא מראה שהוא אדם שילך, בשביל אנשים אחרים, ויעשה את הנחוץ והראוי.
צווארו עיקם
רבי שמעון בן לקיש, לעומת זאת, סובר שמשה רק הטה את צווארו. על פי הסברו של היפה תואר, נאמר שדעתו של ר"ש לקיש היא הפוכה מדעת רבי יוחנן. בעוד שרבי יוחנן מצריך פעולה מעשית, שמגלה, מוכיחה ומעניקה משמעות וערך לרצונו של האדם, ר"ש לקיש מסתפק ברצון ובראייה.
עצם הרצון היכולת והמחשבה להסתכל על דברים שונים, עצם היכולת להתרכז בעניינים שלא קשורים ישירות אליך, הם שהביאו את משה בראשונה לראות את סבלות אחיו והם שגרמו לו לראות את הסנה.
לסור לראות!
מדוע יש חשיבות עליונה ברצון [ושמא במעשה] של הסתכלות?[6] התשובה הראשונה תהיה, כי הצורך בהסתכלות, בראיה וב"עיקום הצוואר" הוא כדי לא להפסיד. לעיתים אדם מפספס את ההזדמנויות הגדולות בחייו, משום שהוא לא מסתכל. אמנם, על פי הכיוון הזה ניתן גם להגיד לכיוון השני, שדווקא מי שעושה את תפקידו ועבודתו, ללא הרמת הראש וללא נטיית המבט, הוא מצליח יותר.
כפי שכבר כתבתי לעיל, יש בהסתכלות זו מאפיין מיוחד. אדם שמסוגל להסתכל על תופעות על-טבעיות ייחודיות, על פלאי עולם ועל מעשים מרתקים, מסוגל גם לחוש את האחר, יכול לראות את מצוקתו, צרכיו ובעיקר את יתרונותיו.
כשאדם מרוכז בעצמו, במשימותיו וביעדיו, הוא אמנם יתקדם היטב בדרכו, אך הוא אינו ראוי להוביל אנשים אחרים, הוא אינו מסוגל להבין אותם ולקדם אותם. גם אם הוא משקיע מזמנו לעזור להם, ולא רק מתרכז בעצמו, עדיין הוא זקוק לדבר גדול אפילו מזה - ההסתכלות החוצה. אם אדם רואה סנה בוער שלא נאכל, למה שדבר כזה יעניין אותו? מדוע שתופעה יוצאת דופן כזו תרתק אדם כמותו? משום שעלינו, כחלק מתפקידינו בעולם, להיות בתודעה שלא מזניחה את הקורה מחוץ לעולמינו.
ובמשל המסופר על ידי חסידי חב"ד על הפרשה(בשינויי נוסח, כמובן) נאמר:
מסופר על האדמו"ר הזקן[רבי שניאור זלמן מלאדי - בעל התניא] שישב בחדר אחד עם בנו, האדמו"ר האמצעי[ר דוב בער], ושקדו בתורה, כל אחד בנפרד. כעבור זמן מה, נשמע קול בכיו של תינוק, הלוא הוא בנו של האדמו"ר האמצעי, ששכב בחדר השני. כשראה האדמו"ר הזקן שבנו לא השגיח בבכי, והמשיך ללמוד, קם בעצמו והלך לטפל בתינוק. כשחזר, שאל את האדמו"ר האמצעי - "מדוע לא קמת לטפל בבנך?". כשענה שלא שמע את קול הבכי משום שהיה שקוע בלימודו, אמר לו האדמו"ר הזקן - "מי שלא שומע את התינוק הבוכה, גם לימודו חסר".
אדם שמסוגל לשמוע את הבכי של התינוק, לראות את סבלם של עמו ולהבחין בבעירת הסנה, הוא האדם שגם מסוגל לשמוע את קולו של הקב"ה. עשרות אנשים, ייתכן, שהרבה עברו קודם לכן על פני הסנה, אבל רק אחד עצר להסתכל - משה רבינו, האיש שהיה מסוגל לסור ולראות.
[1] במדרש רבה(פרשה ב, אות ו) מופיע רעיון זה עם שינויים קלים, עליהם עוד נעמוד בהמשך:"ויאמר משה אסרה נא ואראה. רבי יוחנן אמר חמש פסיעות פסע משה באותה שעה שנאמר אסרה נא ואראה. רבי שמעון בן לקיש אמר הפך פניו והביט שנאמר וירא ה כי סר לראות. כיון שהביט בו הקדוש ברוך הוא אמר נאה זה לרעות את ישראל אמר רבי יצחק מהו כי סר לראות? אמר הקדוש ברוך הוא, סר וזעף הוא זה לראות בצערן של ישראל לפיכך ראוי הוא להיות רועה עליהן. מיד, ויקרא אליו א-לוהים מתוך הסנה".
[2] גירסאות אחרות מדברות על שמונה צעדים(מופיע ברש"ש), על חמישים צעדים(ידי משה). יש המאחדים וסוברים שגם במדרש רבה מופיע ג פסיעות(יפ"ת).
[3] ניתן להציע שגם התנחומא מסכים לדעת רבנן, שיש ארבעה לכל רוח, וחולק על מדרש רבה האם יצא משה מהתחום של אמותיו או לא. גם אם הסבירנו נכון, יצא שישנה מחלוקת בין דעת רבי יוחנן במדרש רבה לבין דעת רבי יוחנן בתנחומא, ודעת רב יוסף בכלל, ואנו מסבירים פה את דעת רבי יוחנן על פי המדרש רבה, ואין כאן מקום להאריך.
[4] שהרי, כידוע, כבר יצא וראה את סבלם של אחיו לפני כן(שמות ג, י"א). נראה לי, שנקודה זו מלמדת אותנו לקח חשוב. להרבה אנשים יש התעוררות של רצון לעזור, של התנדבות ועזרה. אמנם, רוב האנשים גדלים ומפסיקים להשקיע מרץ ומאמץ למען מטרות כאלה, הכוללות עימותים ובעיות, וודאי לאחר שאנשים אחרים מתעמתים איתם. מבחנו של משה הוא, אם כן, האם גם לאחר שחטף את המקלחת הצוננות מהאיש שהכה את רעהו אז, ומהפחד מפני השלטונות, עדיין ימשיך בדרכו הראשונה, כפי שנראה.
[5] ובמסגרת הסיפורים על הרב אברהם שפירא זצ"ל, קראתי שהיה פותח ומעלעל כמעט בכל ספר המזדמן לידו. היכולת של אדם להיות סקרן ולפעול בהתאם, כך מסתבר, היא תכונה מבורכת וראויה למנהיג איזה בכל דרגה ובכל מצב.
[6]ההסבר על חשיבות ההסתכלות של משה הוא על פי התנחומא, אותו אנו לומדים כרגע. אמנם, על פי דברי מדרש רבה, מדובר בפשטות ברגישות לסבלם של אחרים, שהרי כותב המדרש "אמר הקדוש ברוך הוא, סר וזעף הוא זה לראות בצערן של ישראל...", אך בכל זאת חלק מהדברים שאנו אומרים קשורים גם לכך.