כך כתב עגנון (מתוך עיר ומלואה): "מנורת חנוכה הייתה בבית הכנסת, של בדיל הייתה ועליה צורת בית המקדש מלבד ברכות חנוכה ו"על הניסים". בית קיבולו של כל נר רחב ועמוק היה ופיו משוך כלפי חוץ. כל השנה כולה הייתה תלויה על הקיר הצפוני ששם היו תולים את המצה של עירובי חצרות ובערב חנוכה היה השמש מורידה וממרקה ומצחצחה ומעמידה על השולחן. שכנגד הפתח ונותן בה שמן ומפקיע פתילות ובלילה מדליק
שנה אחת סמוך לחנוכה ביקש השמש להתקין את מנורת החנוכה ללילי חנוכה ולא מצאה. פישפש בכל המקומות ולא מצאה. נשמע הדבר בכל העיר והגיע השמועה אצל תינוקות של בית רבן. נתן המקום בדעת כולם לתת את סביבוניהם לעשות מהם מנורה לחנוכה. מיד נטלו את סביבוניהם והביאום אצל האומן והבטיחו לו לתת את שכרו, כל מעות חנוכה שיתנו להם אבותיהם וקרוביהם בחנוכה. לא יצאו שנים שלושה ימים, ויש אומרים. יום אחד עד שעשה להם האומן מנורה של חנוכה נטלו התינוקות את המנורה והביאוה לבית הכנסת. בלילה הדליקו בה נר חנוכה סמוך לחג הפסח כשהתקינו את בית הכנסת לכבוד הפסח מצאו את המנורה שאבדה כשהיא מונחת תחת הספסל. נטלוה והחזירוה למקומה, לשנה האחרת ביקש השמש להדליק בה נרות חנוכה. אמרו זקני בית הכנסת תינוקות שוויתרו על סביבוניהם ונתנו כל מעות חנוכה שלהם לעשות להם מנורה כדאים שידליקו במנורה שלהם. התקינו שיהיו מדליקים במנורה של עופרת שעשו הילדים אף על פי שהמנורה הגדולה הייתה נאה הימנה. היה. אורם של התינוקות מאיר בכל שנה ושנה בלילי חנוכה.
סדר הדלקת נרות החנוכה מדגיש נקודה מעניינת וחשובה. איננו מדליקים בכל יום אותו מספר נרות, אלא הסדר הוא שמוסיפים מיום ליום: ביום הראשון מדליקים נר אחד, ביום השני - שני נרות, וכך הלאה. בכל יום מוסיפים ומגבירים את עוצמת האור עד אשר מגיעים, לכאורה, אל השלמות - אל היום השביעי, שבו מדליקים שבעה נרות כנגד שבעת הנרות של מנורת בית-המקדש. אולם מיד למחרת אומרים לנו: הדליקו נר נוסף - נר שמיני!
דבר זה ממחיש את הצורך להגביר אור כנגד התעצמות החושך. בנקודה סימלית זו מסתיימים ימי החנוכה, כשהם מותירים אחריהם מעין צו תמידי: לעולם לא לדרוך במקום, לא להסתפק בקיים, אלא תמיד להוסיף באור; ועל כל תוספת בצד השלילי, יש להרבות בצד החיובי עד שהאור יסלק כליל את החושך.
על-פי הדברים הללו נבין גם את טעמו של שינוי נוסף בין נרות החנוכה לנרות בית-המקדש: בבית-המקדש דלקה המנורה בתוך ההיכל, בפנים הבית, ואילו את נרות החנוכה אנו מציבים דווקא "על פתח ביתו מבחוץ"!
ההסבר על כך הוא כנ"ל: בזמן שבית-המקדש קיים וממנו אורה יוצאת לכל העולם כולו, די בהדלקת הנרות בפנים, בתוך הבית. אולם כאשר "החושך יכסה ארץ" - או כלשון הגמרא (לגבי זמן הדלקת נרות החנוכה): "משתשקע החמה" - אי-אפשר עוד להסתפק באור המאיר בתוך הבית, אלא צריך להדליק אור גם בחוץ, במקום החושך.
כאשר בחוץ גוברת החשיכה, יש חשש שהדברים השליליים הסובבים את הבית מבחוץ יחדרו גם פנימה ויעיבו על האור שבו. לכן, בשעה כזאת, אין להסתפק בהארת פנים הבית, אלא חובה להציב את הנרות המאירים דווקא בפתח הבית, כדי ש'רשות הרבים' תואר אף היא מאור הנרות.
בימינו אלה, כאשר נוצרה בעולם נסיגה במידת הדבקות באמונה ובערכי-אמת, צריך להגיב על כך בהגברת האמונה ובהפצתה החוצה. בניגוד לסברה המוטעית, שכאשר גוברת ההתנגדות החיצונית, צריכים לסגת ולהתקפל, ההפך הוא הנכון: דווקא בשעה כזאת צריכים להקפיד יותר על דבקות שלמה בקיום התורה ומצוותיה, מתוך גאון יהודי, ואף להפיץ את ערכי האמונה והתורה החוצה.
דווקא בימים כאלה אסור להסתגר בתוך המסגרת החיובית, שכן הרוחות השליליות המנשבות בחוץ עלולות לחדור פנימה. צריך לצאת החוצה ולהפיץ אור, ורק אז אפשר לשמור על האור הפנימי ואף למשוך אליו את אלה הנמצאים בחוץ.
יכול אדם להרהר בדברים ולשאול: אם בזמן בית-המקדש אירע מה שאירע עד שנזקקו לנס מיוחד, הרי בזמננו, כשעם-ישראל מצוי במעמד של 'מעטים' ו'חלשים' מול הכוחות הגוברים בחוץ, האם יש סיכוי כלשהו לעמוד במשימה - להגביר את אור הקדושה על החושך והטומאה?
ימי החנוכה הם התשובה לכך: הקב"ה נותן ליהודי כוח מיוחד דווקא בגבור החשיכה להדליק שמונה נרות ולא שבעה, להעמידם מחוץ לבית ולא בתוכו. כל זאת, כדי לאפשר לו להתגבר על כל המכשולים והעיכובים הנקרים בדרכו. ניתנו לנו הכוחות הדרושים, וצריך רק להשתמש בהם ולהוציאם לפועל.
משום כך נאמר על נרות חנוכה שהם "אינם בטלים לעולם". נרות בית-המקדש בטלו כאשר החושך גבר והביא עימו את חורבן הבית והגלות שלאחריו, אבל שמונת נרות החנוכה, שכל ייעודם הוא להתמודד עם החושך ולהאירו - נרות אלה "אינם בטלים לעולם"!
ולסיום, ישנו רמז נפלא שלקוח מפרשת מקץ, שנאמר על ידי חכם ספרדי: ר' יהושע בועז לבית ברוך [ממגורשי ספרד בסוף המאה ה- ט"ו,] הוא מוצא רמז במילה "שנתיים.." ראשי תיבות: שמאל - נרות - תדליק, ימין- מזוזה.
הכותב הוא מנהל חט"ב אור תורה אריאל, רמות