"יראת שמיים בציטוט של שיקספיר"

בא´ באייר יחול יום פטירתו של הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל. תלמידו הרב אברהם סתיו מתאר אין באורחות חייו ביטא מורו ורבו את השילוב בין תורת ישראל לתרבות המערבית

חדשות כיפה הרב אברהם סתיו 07/05/16 21:17 כט בניסן התשעו

"יראת שמיים בציטוט של שיקספיר"
cc by ישיבת הר עציון, צילום: cc by ישיבת הר עציון

"מה הוא עשה לך?", כך נשאל אחד הגיבורים בסדרת ספרים פופולרית, בדרישה לנמק את עצמת הרגשות השליליים שהוא חש כלפי גיבור אחר, ותשובתו הייתה: "העניין הוא יותר בעצם העובדה שהוא קיים".

וכשאני שואל את עצמי: "מה עשה לי מורי ורבי הרב ליכטנשטיין זצ"ל? כיצד הוא נגע בי באופן כל-כך עמוק?", התשובה איננה נמצאת רק במאות השיעורים ששמעתי מפיו, או בעשרות הרבות שלמדתי מן הכתב, אלא יותר בעצם העובדה שהוא היה קיים. בעצם העובדה שאדם כמותו יכול היה להתקיים.

דרכה של הציונות הדתית, או הזרם ה"מודרן-אורתודוכסי", היא דרך של איזון עדין, דק כחוט השערה, בין המחויבות המלאה לעולם התורה, ההלכה וערכיה, לבין ההקשבה לעולם התרבותי והרעיוני המודרני. שילוב בין שני עולמות ערכיים הוא מעשה מסוכן ומאתגר, המעורר שוב ושוב את השאלה: האם באמת הוא אפשרי? האם אפשר לקבל את עקרונות החופש וההומניזם של העולם המערבי, בלי לפגוע בשיעבוד לחוקי ההלכה? והאם צריכה של תכנים תרבותיים לא תבוא בהכרח על חשבון ההתמדה וההתמסרות ללימוד התורה?

שאלות אלו מנקרות ומנסרות כבר שנים רבות, ולרוב אנו עונים להן בעזרת סיסמאות: "תורה ועבודה", "דרך ארץ קדמה לתורה" ועוד ועוד. אך האם זה באמת יכול לעבוד? את התשובה לכך סיפק לנו הרב ליכטנשטיין. שלא היה אצלו ניגוד בין הקפדה הלכתית קיצונית לצפייה במשחקי פוטבול. ולא הייתה סתירה בין התמדה בלתי-פוסקת בלימוד תורה לקריאה של ספרות אנגלית. יראת השמים ששידר לנו כשציטט שיר של פרוסט או סונטה של שייקספיר, לא הייתה פחותה משל בעל-מוסר הקורא מסילת-ישרים.

אך עם פטירתו, לפני שנה מהיום, הניח הרב ליכטנשטיין את השאלות הללו לפתחנו. בעולם הביולוגיה מקובל כי שני בעלי חיים נחשבים בני מין אחד רק אם הם מסוגלים להעמיד צאצאים פוריים. היכולת של חמור וסוסה להוליד פרד איננה הופכת אותם למין אחד, משום שהפרדים אינם יכולים להמשיך וללדת ילדים משלהם.

ובחזרה אלינו, אני תוהה לא-פעם: האם תורת ישראל והתרבות המערבית מסוגלים להוליד צאצאים פוריים? ליצור המשכיות בעלת-ערך? האם הרב ליכטנשטיין היה תופעה חד-פעמית או תחילתה של תנועה עמוקה ועוצמתית? האם תלמידיו ותלמידי-תלמידיו יבחרו כל אחד פן אחד של תכונותיו, או שישכילו להכיל את המורכבות שבאישיותו ולשלב את צדדיה השונים כפי שעשה הוא?

השאלות הללו אינן שאלות תאורטיות, אלא קריאה מעשית לעבודה אישית וציבורית. לדרישה בלתי-מתפשרת של הקפדה הלכתית, והתמסרות ללימוד תורה אינטנסיבי, בצד בנייה של רגישות אנושית והרחבת הדעת והלב. וכשזה ייראה לפעמים קצת קשה, נשים לנגד עינינו את דמותו של הרב ליכטנשטיין, ונזכור שזה אפשרי.