"דבקות במשימה, וחתירה לניצחון - החייל יילחם ויפעל באומץ לב נוכח כל הסכנות והמכשולים שבפניו, וידבק במשימתו בנחישות ובתבונה, עד כדי חירוף נפש."
(מתוך: "רוח צה"ל")
אומץ
כל אדם מבין שחייל צריך להיות אמיץ. אך מהו אומץ? על פניו נראה שאומץ הוא היכולת להתגבר על הפחד. ואכן זו הדרישה הבסיסית מחייל: כאשר הוא בשדה הקרב עליו לפעול בשיקול דעת ולהתגבר על הפחד, שהוא תולדת יצר הקיום האישי. כמובן, אומץ לא צריך להוביל לזלזול בסכנות או לנהוג בחוסר אחריות. להפך, הנחת היסוד היא שהאומץ נדרש כדי להתגבר על הפחד, העלול להביא את החייל לכדי שיתוק, שעלול להיות מסוכן לא פחות מהאיום עצמו. דוגמא לכך נוכל למצוא בסיפורו של סרן ניתאי עוקשי.
סרן ניתאי עוקשי
ב‑21 ביולי 2007 זוהתה תנועה חשודה סמוך לגדר המערכת ברצועת עזה. כוח מגדוד "ברק" של חטיבת גולני בפיקוד מפקד הפלוגה, סרן ניתאי עוקשי, הוקפץ לאזור האירוע שם נתקל בשני מחבלים מטווח של מטרים בודדים. מפקד הפלוגה ומפקד המחלקה שנעו בראש הכוח, הסתערו לעבר אחד המחבלים, תוך מתן פקודות לכוח. לאחר מכן, זיהה מפקד הפלוגה מחבל שני בינו לבין חייליו. מפקד הפלוגה פקד על חייליו לשכב והסתער לעבר המחבל. תוך כדי ההסתערות, אזלו הכדורים בנשקו של ניתאי ובתושייה רבה, ותוך סיכון חייו, זינק לעבר המחבל בידיים חשופות. במהלך הסתערותו זיהה כי המחבל עומד לפוצץ רימון רסס ואחז במחבל באופן שהביא לכך שהמחבל ספג את מרבית הרסס של הרימון. לאחר פיצוץ הרימון, ועל אף פציעתו, המשיך לאחוז במחבל ולהיאבק בו עד אשר חיילי הכוח הסתערו על המחבל והרגו אותו. על מעשהו זה קיבל סרן עוקשי צל"ש אלוף פיקוד דרום. (אתר "הגבורה")
ניתאי עוקשי מצא את עצמו מול מחבל חמוש, ללא נשק אפקטיבי, מאחר שהתחמושת שלו אזלה. אפשר להניח שזה היה רגע מפחיד עד אימה - לעמוד בידיים ריקות מול מחבל חמוש בטווח קצר, תוך כדי קרב. הפחד מן הסתם קרא לניתאי לשכב על הקרקע, לברוח או לתפוס מחסה. אבל השכל הישר אמר לו שהפחד מרמה אותו ודווקא הניסיון לברוח מסוכן יותר מהמשך הלחימה. ניתאי חצה את מחסום הפחד, פעל בקור רוח והסתער על המחבל בידיים חשופות.
כאשר המחבל שלף את הנצרה מהרימון היה רגע שני של פחד. אבל גם כאן ניתאי לא נשבר ובתושייה הגן על עצמו מהרימון בעזרת גופו של המחבל. ההתגברות על הפחד הצילה את חייו של ניתאי וסייעה לו לנצח בקרב הקטן שלו. זו תמציתה של מידת האומץ.
דוגמא שלילית מובאת על ידי מקס הסטינגס בנוגע לחולשתם של חיילי החי"ר האמריקנים באירופה במלחמת העולם השנייה:
"חיילים מיומנים ומנוסים היו חדורים בהבנה שבעת יציאה להתקפה תחת אש חובה להמשיך ולנוע. ראשית, זו הדרך היחידה לנצח במלחמה; שנית - וזה טיעון משכנע הרבה יותר למי שנמצאים בקצה - אם עוצרים בשטח פתוח בין שני הקווים הם נעשים פגיעים הרבה יותר לאש המרגמות והארטילריה... לרוע המזל [חיילי] רגלים רבים לא תפסו את העיקרון הזה וחסרו את ההכשרה היעילה ואת המנהיגות הנחושה." (מקס הסטינגס, ארמגדון)
לאחר היציאה של החיילים האמריקנים להסתערות מהעמדות החפורות היו הגרמנים מפגיזים אותם, ואלה באופן אינסטינקטיבי נשכבו על הקרקע בשטח הפתוח והמסוכן. אילו היו האמריקנים חיילים טובים יותר, הם היו מתגברים על הפחד וממשיכים קדימה אל קו העמדות הגרמני ובכך מצילים את חייהם.
כבר הרמב"ם עמד על הסכנה החמורה שיש בפחד:
"...וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה... ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו', והרי מפורש בקבלה 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם'. וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא..."
וירוס הפחד מידבק והוא מתפשט במהירות מאדם לאדם. מי שמפחד לצאת מאחורי מחסה במקום להסתער, גורם גם למי שנמצא לידו לקפוא במקומו. לעומת זאת, מי שמתגבר על הפחד ומצליח להעז בתבונה, מסתער ומאגף, נותן כוח לסובבים אותו לעשות את אותו הדבר בדיוק ולנצח.
אומץ של שטות
אדם אמיץ הוא אדם המתגבר על הפחד. אך לא כל התגברות על הפחד ראויה להערכה.
כידוע, לפני חתימת הסכם השלום עם ירדן, בעיקר בשנות החמישים והשישים, נפוצה התופעה של הרפתקנים שהלכו לטייל בפטרה. בעקבות תופעה זו נכתב השיר "הסלע האדום", המתאר את העובדה שרבים מאלה שהלכו לפטרה לא חזרו, אלא נהרגו בידי חיילים ירדנים. הטיול לפטרה נתפש בעיני רבים כמבחן אומץ של הנערים והצעירים באותה תקופה.
תופעה דומה היא התופעה של המשחק בנשק, למשל, זו המכונה "רולטה רוסית". לכאורה, משחק שכזה דורש אומץ לב קיצוני.
ובכל זאת, אדם הגון חש סלידה מהתנהגות חסרת אחריות זו, למרות שיש בה התגברות על הפחד. מהו אם כן הגבול בין אומץ הראוי להערכה ואפילו להערצה, לבין אומץ של שטות הראוי לגינוי?
תשובה לכך נוכל ללמוד מדברי הרמב"ם הידועים על אודות שביל הזהב. הרמב"ם העלה על נס את הצורך באיזון נפשי ובבחירה בדרך הנכונה והמאוזנת בכל אחת ממידות הנפש. אחת הדוגמאות שלו היא מידת הגבורה:
"המעשים הטובים הם המעשים השווים הממצעים בין שתי קצוות ששתיהן רע, האחת מהן תוספת והשנית חסרון... והגבורה ממוצעת בין המסירה לסכנות ובין רוך הלבב..."
לדברי הרמב"ם, מידת הגבורה מסמנת את שביל הזהב בין שני קצוות לא טובים: בקצה האחד - הפחד ("רוך הלבב"), ובקצה השני - ההתנהגות חסרת האחריות והמסוכנת ("מסירה לסכנות").
במילים אחרות, שביל הזהב של הגבורה מחייב התגברות על הפחד כדי להציל את החיים, כאשר בקצה האחד נמצא הפחד המשתק שמונע מהאדם להילחם על חייו, ובקצה השני נמצא הזלזול ביצר החיים עצמו שגורם לסיכון חיים מיותר.
הגדרה זו מסבירה מדוע משחק בנשק או טיול למקום מסוכן ראויים לגינוי, שהרי יש בהם התגברות על יצר החיים וכניעה ליצר ההרפתקנות.
גבורה
את האיזון הנדרש בשימוש במידת האומץ, אפשר להחליף במילה אחרת, יהודית יותר: גבורה. גבורה היא גם אחד הערכים המרכזיים בצה"ל, והדבר בא לידי ביטוי בכך שהעיטור הגבוה ביותר הוא עיטור הגבורה, עיטור שניתן במשורה, במקרים מיוחדים ויוצאי דופן.
על מנת לעמוד על מהותה של הגבורה ועל ההבדל בינה לבין אומץ, כדאי לעיין תחילה בדו‑שיח מרתק בין אלכסנדר מוקדון לבין חכמי ישראל, המופיע בתלמוד:
"עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון - את זקני הנגב ...אמר להם: אידין מתקרי גבור [=מיהו הנקרא גיבור]? אמרו לו: איזהו גבור - הכובש את יצרו."
השיחה מתארת מפגש של תרבויות: התרבות היוונית, ערש התרבות המערבית, פוגשת את התרבות היהודית, כשאחת השאלות העומדות לבירור היא: איזהו גיבור? כדאי לתת את הדעת גם לפרדוקס ולאירוניה שבמעמד: אלכסנדר מוקדון עובר בארץ ישראל במהלך מסע הכיבוש המוצלח שלו, ומתייצב בפני חכמי ישראל, זקני הנגב, כשהוא מוקף בטובי החיילים של יוון, שהעולם כולו נכנע בפניהם, ובפיו שאלה: איזהו גיבור?
לאיזו תשובה ציפה אלכסנדר? ייתכן שסבר שהחכמים ייתנו לו תשובה הקשורה בו ובחייליו, אך להפתעתו משיבים חכמי ישראל: "איזהו גיבור - הכובש את יצרו." לכאורה, זוהי תשובה גלותית, תשובה של מי שנשלט תחת האימפריה היוונית ויכול לבטא את גבורתו רק במאבק ביצריו. אולם, מבט מעמיק יותר מגלה תמונה אחרת לגמרי.
חכמי ישראל קובעים שהגבורה האמיתית באה לידי ביטוי במאבק הפנימי, מאבק שהוא נחלתו של כל לוחם אשר נדרש, בראש ובראשונה, לגבור על יצר הפחד. אך לא רק עם הפחד מתמודד הלוחם. הוא מתמודד גם עם יצרים נוספים: היצר לכבוש, להרוג, להסתכן, לזכות לכבוד ועוד ועוד. שיקול הדעת בלחימה אמור להתגבר על כל היצרים האמורים ובראשם על הפחד.
מי שמשחק בנשק או מטייל במקום מסוכן הוא אולי אדם אמיץ, אך הוא לבטח אינו גיבור, שהרי הוא נכנע ליצר ההרפתקנות וההסתכנות.
ביצוע המשימה לאור המטרה
אחד מערכי צה"ל הבולטים הוא דבקות במשימה. המשימה היא תוצאה של תהליך מקצועי, של גזירת משימות מתוך המטרה. בהתאם לכך, אחד מעקרונות המלחמה הוא "ביצוע המשימה לאור המטרה", קרי, המשימה חייבת להתבצע ולהיבחן על רקע המטרה שאותה יש להשיג. כך, למשל, ויתור על משימת כיבוש יעד משני עשוי להיחשב לדבקות במשימה, אם הכיבוש היה מעכב את הגשמת המטרה העיקרית בקרב.
הגבורה, כאמור, מבטאת את הנכונות להסתכן במידה הנדרשת. היכולת להסתכן אך ורק במידה הנדרשת היא תוצאה של איזון נפשי אישי בין הפחד לבין הסתכנות יתר. מידה זו נגזרת מאופי המשימה וחשיבותה.
עיקרון ביצוע המשימה לאור המטרה אמור להשפיע גם על מידת ההסתכנות לצורך ביצוע המשימה, כאשר, בדרך כלל, תפקידו ואחריותו של המפקד הם להגדיר את האמצעים הנדרשים לביצוע המשימה. לאחר שהוגדרה המשימה והוגדרו האמצעים הדרושים לכך, נדרשים המפקד וחייליו לעמוד בה לאור המטרה גם לנוכח קשיים וסכנות. כך למשל בצה"ל הוטמעה הדרישה לחתירה למגע בכל אירוע. דרישה זו היא תוצאה של לקחי העבר ושל ערכי צה"ל. לאחר שדרישה זו הוגדרה, היא מחייבת כל חייל ומפקד.
סיכום
גבורה מאוזנת מחייבת התגברות על הפחד כדי להציל חיים, כאשר בקצה האחד נמצא הפחד המשתק שמונע מהאדם להילחם על חייו ובקצה השני נמצא הזלזול ביצר החיים עצמו שגורם לסיכון חיים מיותר.
גיבור אמיתי הוא אדם שמתגבר על כל יצריו. הוא מתגבר על הרצון שיעריכו אותו ואומר גם דעות שאינן מקובלות. הוא מתגבר על הגאווה, מודה בטעותו ומתגבר על הפחד ומסתער תוך דבקות במשימה שהוטלה עליו.
הספר ”אתיקה צבאית יהודית“ יוצא לאור בהוצאת ”ידיעות ספרים“