האם מותר לתושבי ארץ ישראל לנסוע לטיול בחו"ל? רוב הרבנים תוקפים בחריפות את הנוהג הרווח הזה. אך רוב גדול של בני עדתם, כולל יראים ושלמים, נוסעים לטייל בחו"ל ללא כל היסוס, ואף מקפידים לעלות לתורה עם שובם כדי לברך "הגומל". בנושאים רבים יש פער בין דרשות הרבנים לבין הפרקטיקה הרווחת בציבור. כולם יודעים שאסור לדבר לשון הרע, ובכל זאת מדברים. אך כולנו גם מתביישים בלשון הרע שלנו. איש לא יציג בפני חבריו בגאווה תמונות משיחת לשון הרע שקיים באחרונה. הנסיעות לחו"ל הן מקרה נדיר שבו הפער בין הדרשה לפרקטיקה אינו רק במישור המעשי, אלא גם במישור הערכי-עקרוני: רוב הציבור אינו רואה כל פסול בטיול קצר בחו"ל.
האם העמדה הזו לגיטימית מבחינה הלכתית? עונת טיולי הקיץ היא זמן מתאים לבחון את שורש האיסור ואת תוקפו. הגמרא בכתובות (קיא ע"א) מדברת בחריפות על מי שרוצה לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ. בגמרא בעבודה זרה (יג ע"א) נאמר שאפילו לכוהן, שצריך להיזהר מטומאת ארץ העמים, מותר לצאת לחו"ל למען שלוש מטרות: להציל את ממונו מידי גויים, ללמוד תורה או לישא אישה. אמנם, מהגמרא בכתובות עולה לכאורה שאסור לצאת לחו"ל אפילו כדי לשאת אישה. התוספות תירצו ששם מדובר באדם שלא התכוון לחזור לארץ לעולם. לדעתם, מותר לצאת לחו"ל רק כאשר מתקיימים שני תנאים: היציאה נועדה למטרה חיונית, וכן - דעתו לחזור לארץ.
מדוע נחוצים שני תנאים להיתר? כנראה משום שיש כאן שני איסורים הלכתיים: איסור כללי על כל יהודי היושב בארץ ישראל לצאת לחו"ל, וכן איסור מיוחד על כוהן להיטמא בטומאת ארץ העמים. האיסור הכללי לצאת לחו"ל מתבטל לדעת התוספות כשכוונתו לחזור לארץ; ואת האיסור המיוחד על כוהן הפקיעו חכמים למען מטרות חשובות במיוחד, כמו תלמוד תורה. לפי זה נגיע לכאורה למסקנה שלדעת התוספות רק במקרה של כוהן נחוצים שני התנאים לצורך היתר. יהודי שאינו כוהן יכול לצאת לחו"ל לכל מטרה, ודי בכך שכוונתו לחזור לארץ. אך התוספות לא כתבו זאת במפורש.
הרמב"ם פסק אחרת (הלכות מלכים ה', ט). לדבריו, מותר לצאת לחו"ל רק למען ארבע מטרות: ללמוד תורה, לישא אישה, להציל את רכושו וכן לצורך עסקים ("לסחורה"). בכל מקרה עליו גם לקצוב את זמן נסיעתו ולשוב לארץ כשמטרתו הושגה. היו מחכמי דורנו שפירשו באופן שונה את דברי הרמב"ם, וטענו שגם הוא מתיר כל נסיעה קצרה וקצובה בזמן, תהא מטרתה אשר תהא (הרב ישראל רוזן, תחומין כ', עמ' 407-411; שו"ת שיח נחום יו"ד סימן צ; שו"ת שבט הלוי ח"ה סימן קע"ג). ברם, לעניות דעתי פשט דברי הרמב"ם מורה שאכן הוא מחמיר בסוגיה זו.
עם זאת, יש פוסקים אחרים שהקלו. כבר השאילתות (פרשת אמור סימן קג) כתב שמותר לצאת לחו"ל לצורך כל מצווה, ולאו דווקא אלו שהוזכרו בפירוש בגמרא. המהרי"ט היקל עוד יותר בנושא זה. מדבריו בשני מקומות (קידושין לא; כתובות קיא) עולה שלדעתו שני התנאים ליציאה לחו"ל - לצורך מצווה חשובה ודעתו לחזור - אינם תנאים הכרחיים אלא תנאים מספיקים. כלומר: מותר לצאת לחו"ל לצורך מצווה חשובה, או כאשר דעתו לחזור לארץ. אם דעתו לחזור - מותר לצאת למען כל מטרה. מדברי המגן אברהם (או"ח תקל"א ס"ק ז) משתמע שמותר לצאת מארץ ישראל לחו"ל אפילו כדי לפגוש חבר (ונראה שלדעתו כך סובר גם השולחן ערוך).
הרב זלמן נחמיה גולדברג טען שכשם שמקילים לצאת לחו"ל לצורך הרווחת נכסים, כך יש להתיר לצאת לחו"ל לצורך הרווחת הגוף והרווחת הנפש, היינו - לצורך נופש (תחומין כ', עמ' 403). מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין אף הוא היקל בעניין זה, מתוך הרחבה של המושג "סחורה": הרא"ל טען, שלא מסתבר שיהיה אסור לאדם לצאת כדי לראות דבר שאין בארץ - נופים או תרבות - ואילו לצאת כדי לעסוק בסחורה יהיה מותר, אף כשמדובר באדם העשיר כקורח. לכן הוא נטה לומר שכל טיול המקדם מבחינה ערכית, רוחנית ותרבותית - מותר (דף קשר לתלמידי ישיבת הר עציון, גיליון 874).
נוסיף עוד שמלבד השיקול ההלכתי, גם ברמה הרעיונית לא הרי נסיעה לחו"ל לפני אלפיים שנה כהרי נסיעה לחו"ל בימינו אלו. שבוע טיול בשווייץ אינו שחזור של חטא המרגלים. אנו חיים בעולם גלובלי, אשר בו טיסה מארץ לארץ היא עניין של יום ביומו. מי שנוסע מארץ ישראל לטיול קצר בחו"ל אינו חש כמי שנוטש את אשת נעוריו, אלא כמי שנפרד ממנה לשלום בבוקר יום העבודה, ועתיד לפגוש אותה שוב בערב. גישה טבעית ופשוטה זו יכולה להסתמך גם על עמדה הלכתית מוצקה, ולכן קשה לדחות אותה כלאחר יד. גם רבנים אשר עמדתם ההלכתית וההשקפתית שוללת בנחרצות כל נסיעה לחו"ל, מוטב שלא יזלזלו בהמוני עמך ישראל הנוהגים אחרת.
המאמר המלא עומד להתפרסם בעיתון "בשבע".