התאבדות קולקטיבית בים סוף - ד"ת לשביעי של פסח

שאלה

לעילוי נשמת אביתר אביבי זיכרונו לברכה

מתוך דרשת הרב שלומי ענברי

אנחנו נמצאים בעיצומם של ימי הפסח, בין היציאה ביום הראשון לנס קריעת ים סוף ביום השביעי. פרעה ועבדיו מתחרטים על כך שהם שילחו את בני ישראל ממצרים ויוצאים לרדוף אחריהם עם רכב ופרשים. חז"ל אומרים לנו שהמצרים עשו כאן חשבון מוטעה (סוטה, דף י"א עמוד א´):

"הבה נתחכמה לו" (שמות פרק א´ פסוק י´)... א"ר חמא ברבי חנינא: באו ונחכם [למושיען של ישראל]... בואו ונדונם במים, שכבר [נשבע הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם], שנאמר (שם, נ"ד ט´): "כי מי נח זאת לי" וגו´. והן אינן יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא, אבל על אומה אחת הוא מביא; אי נמי, הוא אינו מביא, אבל [הן באין ונופלין בתוכו], וכן הוא אומר (שמות, פרק י"ד פסוק כ"ז): "ומצרים נסים לקראתו". והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (שם, פרק י"ח פסוק י"א): "כי בדבר אשר זדו עליהם"? - בקדירה שבישלו בה נתבשלו.

הנחת היסוד (הנכונה) של המצרים היא שעונשיו של הקב"ה פועלים על פי העיקרון של "מידה כנגד מידה", כלומר, העונש יגיע באותו מישור בו נעשתה העבירה. הם יודעים שהקב"ה נשבע שהוא לא יביא מבול יותר לעולם, ומכאן הם מסיקים שבמישור הזה כביכול ידיו של הקב"ה "כבולות", והוא לא יוכל לפעול נגדם באמצעות המים. ממילא, אם הם יפגעו בעם ישראל באמצעות המים - לא תהיה לקב"ה דרך להעניש אותם, ומכאן מגיע הרעיון לגזירה להשליך את התינוקות ליאור.

המצרים אכן צדקו בכך שעונשיו של הקב"ה הם מידה כנגד מידה, ולכן על הטבעת התינוקות ביאור הם נענשו בטביעה בים סוף. כפי שמסיימת הגמרא - הם אוכלים את מה שהם בישלו. אלא שהשבועה של הקב"ה לגבי המבול אינה מונעת ממנו לגמרי את השימוש במים. הגזירה שלו היתה שהוא לא יביא מבול על כל העולם כולו, אבל על עם אחד הוא יכול להביא - הקב"ה לא מנע מעצמו לדון את הרשעים שמגיע להם עונש, אלא נשבע שיותר לא יביא עונש קולקטיבי שמביא חורבן על כל העולם. כמו כן, הגזרה היתה שהוא לא יביא עליהם את המים, אבל הם יכולים ליפול בעצמם אל תוך המים - אי אפשר למנוע מאף אחד להתאבד!

אלא שהמהרש"א שם בחידושי אגדות מקשה שהפסוק שמביאה הגמרא כראיה לכך שזה מה שעשו המצרים אינו מתאים להסבר, כי הציטוט הוא חלקי. זהו הציטוט המלא (שמות, פרק י"ד פסוקים כ"ז-כ"ח):

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ [וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ], וַיְנַעֵר ה´ אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם. [וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ] אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם, לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד.

כלומר, עצם ההליכה של המצרים אל תוך הים אינה גומרת לטביעה שלהם, אלא זה שמשה מטה את ידו חזרה על הים והמים שבים ונסגרים על המצרים הנמצאים ביבשה שבה הלכו כבר ישראל. ממילא גם כאן [המים הם שבאו על המצרים] והטביעו אותם, לא המצרים הם שקפצו אל תוך הים!

התשובה לשאלה הזאת היא פשוטה, אבל מאירה לנו נקודה חשובה ומשמעותית. ברור שבעצם זה שהמצרים נכנסו אל תוך הים הם חרצו את גורלם. מן הסתם, אם הם היו עוצרים לרגע לחשוב על זה, בייחוד אחרי עשר מכות שהם חטפו, הם היו מבינים שאם נעשה נס כזה גדול של קריעת הים, זה נעשה על מנת להציל את ישראל ולהטביע אותם בתוך הים. זו תוצאה ברורה ופשוטה וידועה מראש לכל מי שמתבונן באירוע הגדול הזה - לא יכול להיות לזה סוף אחר! ממילא, כניסתם לים היא הליכה בעיניים פקוחות לקראת התוצאה הבלתי נמנעת של הטביעה. למרות שזו באופן טכני נעשתה על ידי פעולה נוספת של סגירת הים עליהם, זו היתה השלכה ברורה וידועה של כניסתם לים, ולכן מוצדק להגיד עליהם [שהם אלה שנכנסו למים] ולא המים באו עליהם.

מה גורם למצרים לבצע התאבדות קולקטיבית מרהיבה כל כך? בעצם צריך אולי לשאול את זה שלב אחד קודם - מה גורם למצרים החבולים, שלושה ימים בלבד לאחר האסון הלאומי חסר התקדים של מכת בכורות, לרדוף אחרי בני ישראל ולרצות להחזיר אותם?

הרמב"ם מתאר במורה הנבוכים את הרעות שקורות לבני אדם כנובעות ברובן ממעשי בני אדם ולא מעשיו של הקב"ה - חלקן מפגיעה של אדם אחד באדם אחר, ורובן מפגיעה של אדם בעצמו כתוצאה מבחירות לא טובות (חלק ג´ פרק י"ב):

המין השלישי של הרעות הוא מה שפוגע באדם מבינינו [בשל מעשה של עצמו] - זה הרוב... זהו באמת מה שיש בגללו לגנות את הנפגע, וייאמר לו כמו שנאמר (מלאכי, פרק א´ פסוק ט´): "מִיֶּדְכֶם הָיְתָה זֹּאת"... על מין זה של רעות אמר שלמה (משלי, פרק י"ט פסוק ג´): "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל ה´ יִזְעַף לִבּוֹ".

האדם מאשים את הקב"ה על הרע שקרה לו, אבל הכל מגיע כתוצאה מכך שהאדם עושה מעשים שמביאים עליו את אותן תוצאות. הרמב"ם אומר שהתנהגויות הרסניות כאלה נובעות בדרך כלל מלהיטות אחרי תאוות מסוימות, שמובילות לרדיפה אובססיבית שלהן מבלי להתחשב בהשלכות החמורות שעלולות לבוא מכך. אנחנו רואים את זה בצורה מצוינת בתופעות של התמכרות - אדם פועל בצורה שיש לה השלכות הרסניות ברורות שיפגעו בו בדרכים רבות, ובכל זאת הוא ממשיך באותה התנהגות ואף נמשך אחריה יותר ויותר. יש הגיון בהתנהגות כזאת? בוודאי שלא, אבל אדם שלכוד במצב כזה אינו רואה דבר והולך בעיניים פקוחות אל תהליך של הרס עצמי.

זה מה שקורה למצרים פה - הם באים אל המים בהתאבדות שנובעת מהאובססיה שלהם להעביד את עם ישראל, שאפילו אסון כמו מכת בכורות לא הצליח לעצור. זו התנהגות אנושית חסרת הגיון, אבל לצערנו מצויה וטבעית. ואם אכן הגענו לתובנה הזאת, נבין שדווקא המצרים שטובעים בים סוף הם הם [העבדים] האמיתיים, שלא הצליחו להשתחרר מאותה אובססיה עד שהיא מכריעה אותם.

שנזכה לפקוח את העיניים לחירות האמיתית מכל השיעבודים.

חג שמח!

דורון וחברים מקשיבים

תשובה