רבינו הרמב´´ם ותורת הקורבנות

שלום

יש בזה מחלוקת ידועה אם אכן הרמב"ם סבר רק את הטעם הזה.

הדעת נוטה למי שאומר שהרמב"ם האמין גם במה שכתבו הראשונים האחרים על הקרבנות כעמודי העולם מבחינה פנימית שמעית, אלא שלא כתב על כך מפאת ההמון שטועה בהבנת עומק העניינים כמו שקרה בימי ירמיה שחשבו שהריטואל עיקר ולא ההשתנות האנושית הפנימית.

ואמנם הרמב"ן ביקר את העניין הזה אצל הרמב"ם, אך הריטב"א תלמידו העמיד דברי הרמב"ם גם באמונת הדברים על פי עומקי התורה. וכן רבי אברהם בן הרמב"ם כתב על דבר הקרבנת ´וכי טעם אחד לאבי?´ דהיינו שמה שכתב במורה הוא רק טעם אחד מני כמה וכמה שהיו לו לרמב"ם.

אמנם בשם הגדולים הביא בשם מהרח"ו שהרמב"ם לא הכיר הסוד, וזה סותר דברי המגדל עוז שהרמב"ם הכיר בסוף ימיו הסוד. וגם הערת הגר"א הידועה בהלכות כישוף בשו"ע ביו"ד, שהרמב"ם לא הכיר את הסוד. אך אין הדבר אומר שתוכן דבריו נגדו את הסוד, לפחות לא רובם.

ורבי אברהם אבולאפיה, שהיה אחד מבעלי הסוד בדורות הראשונים (בר פלוגתא של רבינו הרשב"א), אמר שהשיג רוח הקודש שלו מלימודיו במורה הנבוכים. וממילא נדחים הדברים המיוחסים למוהר"ן באחד מספריו על כך שהלומד בספר זה פרצופו נעשה כשל רשע. חס ושלום.

הרצי"ה אמר על מו"נ- יש יותר מדרך אחת להגיע למעלה, וכשהתלוננו לרבינו גר"א שלומדים מו"נ בביהמ"ד, אמר ´הלואי שאשב במחיצת רלב"ג בגן עדן´, שהוא מגישת הרמב"ם אך קטן ממנו. וק"ו שאין לנו השגה ברבינו הרמב"ם.

מרן הרב זצ"ל ביקר בחריפות חמורה מאד בשמ"ק את הרש"ר הירש על כמה מהאמירות הביקורתיות שלו על הרמב"ם, וכתב שגישה זו של הרש"ר גרמה לבעיות גדולות אחר כך אצל האשכנזים.

סוף דבר הכל נשמע- הרמב"ם כנראה הכיר טעמים נוספים, אך כתב מה שכתב עבור הנבוכים. ומשנה תורה יוכיח, שכתב שם הלכות קרבנות לעתיד לבוא, ואם היה רק להוציא אלילות אזי הדבר אינו צריך לעתד"ל.

ויש מסורת מהרב זצ"ל שמה שהרמב"ם כתב במו"נ על טעם האלילות בקרבנות, הכוונה היא שיש נטיה של חומריות באדם. והיא מטה אותו לאליליות אם אינו מטפל בה ועובד בה את ד´. וזו הכוונה שהקרבן מציל מן האליליות, שהכוונה היא עצם הנטיה כלפי עבודת הגוף, שהיא טבעית וטובה באדם, אלא שיש להטותה לעבודת השם. ולא כפי שהבינו במו"נ כאילו דעתו היא שהקרבנות דיעבד לטפל בסטיה עוברת.

כל טוב