מעלת המקווה -כוח המים

התשובה התקבלה מהרבנית רחל ריינפלד וכטפוגל רכזת חט"ע ומורה לגמרא והלכה באולפנת אמי"ת נגה.

שלום, תודה על שאלתך היקרה.

טוב שגם לאחר 16 שנות נישואין עדיין חשוב לך להעמיק ולברר, כאשר בקלות יכולת להישאב לשגרה חסרת משמעות. צר לי שהבירור מתארך לך ועדיין לא הגעת לשלווה בנושא. אשתדל לענות כפי שאני רואה את הדברים, אך דעי שלא לכל אישה אותו הסבר מניח את הדעת וחשוב שתמשיכי לחפש עד שתרגישי שהדברים מדברים אלייך.

אקדים ואומר שהטבילה במקווה היא אחת המצוות הנקראות "חוקים", שהן מצוות שטעמן אינו ידוע לנו ואינו לפי ההיגיון הפשוט. ראי את המקור ברמב"ם בהרחבה בהמשך ואת הסיפור מחז"ל הממחיש זאת. קיום מצוות אלו ללא הבנתן מבטא את קבלתנו את עול מלכות שמים בצורה הנעלה ביותר, שכן אנו מוכנים לקיים מצוות המלך גם מבלי להבין את התועלת או ההיגיון שבהן –רק לשם שמים.

יחד עם זאת, הרמב"ם בעצמו ועוד הוגים רבים דוגלים בחיפוש אחר הטעם כדי שנוכל לקיים את המצוות מתוך שמחה. על כן אציע הסבר למצוות הטבילה.

יש סמליות רבה במים. המים קיימים בעולם עוד בשלב ה"תוהו ובוהו" שלו, ועוברים תהליך של הפרדה (ביום השני לבריאה) ואיסוף ל"מקווה המים" הנקרא ים (ביום השלישי). למים משמעות סמלית גם בלידה, כאשר העובר נמצא ברחם אימו מוקף מים תשעה חודשים עד שהוא נפרד מהמים ויוצא לעולם. בשני אלו המים מסמלים בריאה חדשה. כאשר אישה מסירה כל כיסוי וחציצה, וחוזרת למצב הטבעי שלה כיום היוולדה, היא מתגלה אך ורק בצלם האלוקים שבה. בטבילתה במים היא חוזרת לימי בראשית, נולדת מחדש. בטבילה נבראת מציאות חדשה של טהרה, המחליפה את הטומאה, והיא המתירה אותה ואת בעלה זה לזו.

אין זה מקרה ששלושה קשרי זוגיות בתנ"ך התחילו דווקא בבאר – המים יוצרים מציאות חדשה, ממוות לחיים, מבדידות לזוגיות.

"אמר רבי יוחנן: ג´ מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, ומפתח של חיה, ומפתח של תחית המתים" (מסכת תענית ב, עמ´ א). שימי לב למשותף למפתחות השמורים רק לקב"ה – כולם קשורים לחיות מחודשת. בטבילה במים חיים, שכוח האדם לא היה מעורב באיסופו, אנחנו נותנות לקב"ה לברוא אותנו מחדש ולהעביר אותנו ממצב של טומאה לטהרה.

יהי רצון שתזכי לקיים מצווה זו מתוך אהבה, שמחה והבנה.

רחל

מקורות להרחבה

א. הרמב"ם מסביר שהטבילה במקווה הינה "חוק". הוא שולל מכל וכל את הרעיון שהמים מנקים את הגוף מלכלוך ושזו הסיבה שהמים מטהרים.

רמב"ם הלכות מקוואות פרק י"א הלכה טו

דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן, והרי הן מכלל החוקים; וכן הטבילה מן הטומאות, מכלל החוקים היא: שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים, אלא גזירת הכתוב היא, והדבר תלוי בכוונת הלב; ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק, כאילו לא טבל. ואף על פי כן, רמז יש בדבר: כשם שהמכוון ליבו ליטהר – כיון שטבל – טהר, ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר; כך המכוון ליבו לטהר נפשו מטומאת הנפשות, שהן מחשבות האוון ודעות הרעות – כיון שהסכים בליבו לפרוש מאותן העצות, והביא נפשו במי הדעות – טהר. הרי הוא אומר "וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם: מכול טומאותיכם ומכל גילוליכם, אטהר אתכם" (יחזקאל לו, כה)

ב. סיפור הממחיש את הרעיון של "חוק" שטעמו אינו ידוע

במדבר רבה פרשה יט ד"ה חשא לעובד

שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי: אילין עובדייא דאתון עבדין [הדברים האלה שאתם עושים] נראין כמין כשפים. אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב´ וג´ טיפין ואתם אומרים לו טהרת. אמרלו:לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך? אמר לו:לאו. ראית אדם שנכנסה בו רוח תזזית? אמר לו: הן. א"ל ומה אתם עושין לו? אמר לו: מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרביצים עליה מים והיא בורחת. א"ל:ישמעו אזניך מה שאתה מוציא מפיך כך! הרוח הזו רוח טומאה דכתיב (זכריה יג) "וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"- מזין עליו מי נדה והוא בורח!

לאחר שיצא [העובד כוכבים] אמרו לו תלמידיו: רבינו לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר? אמר להם: חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי דכתיב"זאת חוקת התורה"

ג. הרמב"ם מלמד שחוקים הם גזירות המלך שטעמם לא נגלה לנו, אך ראוי לחפש להם טעם

רמב"ם הלכות תמורה פרק ד, יד

אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם.

לקריאה נוספת בנושא והתייחסות קבלית:

"מימי גן עדן – המסתורין של המקוה" מאת הרב אריה קפלן