שאלה
השבת בע"ה נקרא את על אחד הרגעים המכוננים שלנו כעם- [נס קריעת ים סוף].
המים עומדים כמו שני קירות, המצרים רודפים מאחוריה, עם ישראל עובר בדרך נס ביבשה; כשעם ישראל מסיים לעבור המצרים נכנסים ו- המים נסגרים עליהם!
מיד לאחר מכן, עם ישראל כולו עולה לדרגת נבואה, פוצחים בשירה של הודיה ושמחה, אחח..איזה טוב ה'!
בגדול, אפשר להגיד שלאחר שירת משה ניתן לסגור את הפרק הזה בחיים שנקרא "יציאת מצרים".
אבל לא.
אלו שמוכנים להמתין עוד רגע אחד, נחשפים לפסוקים הבאים:
"ותקח מרים הנביאה, אחות אהרן, את [התוף] בידה. ותצאנה כל הנשים אחריה, [בתופים] ובמחולות".
ההרגשה היא שהשמחה פורצת גבולות, תחושת הגאולה לא פוסחת על אף אחד. אבל רגע- מאיפה היה להן תופים??
וזה לא סתם תוף, מרים לוקחת את [ה-]תוף, בה"א הידיעה ;).
תצטרפו אלי לרגע למסע אחורה בזמן של כמה ימים- משה מצווה על לקיחת השה למשך ארבעה ימים, יש מתח באוויר, וההרגשה היא שתכף יוצאים ממצרים..
ועכשיו, המשימה הקשה (אולי לא הכי קשה, ובכל זאת..) [צריך לארוז], מה לקחת איתנו? מה להשאיר במצרים?
לקחת עוד שמיכה לילדים או שעדיף לקחת כלי שיהיה זכר לכל תקופת השעבוד?
אי אפשר לקחת הכל וצריך לבחור מה כן ומה לא.
למרים, שקוף וכל כך ברור שהיציאה הזו משמעותה גאולה, וברור שבגאולה תהיה שמחה כל כך אדירה שחייבים לקחת את התוף.
ואחריה, כל הנשים מבינות שאין מצב לא לארוז ולקחת את התוף שלהן איתן.
[ועכשיו תורכם],
האם אתם מבינים שכל הקושי הזה- אמהות שנרצחות לעיני הילדים שלהן, נשים בהריון שנדקרות (וזה רק בשבוע האחרון)- כל אלה סימני גאולה?
[ובמילים אחרות- האם התוף שלכם כבר מוכן?!]
שבת שלום ולגאולה קרובה,
מעיין, וחברים מקשיבים
maayanbk@gmail.com