שאלה
שלום לרב!
ידועה הסיבה שבגללה הרבנות התנגדה לציין את יום השואה בתאריך שאותו קבעה המדינה בניסן(בגלל שנהוג לא להתאבל בחודש זה). אם כך, מדוע את מנהגי האבלות שאנו מציינים בספירת העומר על מותם של 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא מדוע המנהגים תקפים בחודש ניסן למרות הסיבה שהזכרתי לעיל.
אשמח אם הרב יוכל גם להתייחס לאופן בו אנו צריכים לנהוג לגבי יום השואה שנקבע ע"י המדינה לצערנו בחודש זה ולא בעשרה בטבת-יום הקדיש הכללי.
תודה רבה!
תשובה
שלום וברכה!
מצד אחד אין כל איסור להתאבל בחודש ניסן ואכן עושה כך מי שנפטר לו מת, ל"ע, בחודש ניסן (בהתאם לביטול האבלות ע"י הרגל). האיסור הוא להספיד ולהתענות בחודש ניסן. כידוע עיקרו של יום השואה בנוסף לאבל גם הספד, וכאן הבעיה.
מצד שני לא כולם נוהגים מנהגי האבלות בימי ספירת העומר בחודש ניסן. ע"פ מנהג המופיע בדברי הרמ"א או"ח ס' תצ"ג המבוסס על דברי מהרי"ל, האבלות על מותם של תלמידי ר' עקיבא נמשכת מראש חודש אייר עד שבועות, למעט יום ל"ג בעומר.
ברם גם מה שהזכרנו לגבי איסור הספד ותענית שייך באבלות פרטית ולא באבלות ציבורית. וכאן אנו מגיעים לשאלה איך להתייחס ליום השואה והגבורה הממלכתי שהקבע ע"י המדינה ב-1951. אין אבלות ציבורית יותר גדולה מאשר האבלות על 6 מיליון בני עמנו, בשר מבשרינו, דם מדמינו שנרצחו ונשרפו ע"י חיות הנאציות יש"ו! לכן אין כל איסור וכל בעיה לקיים יום אבל והספד בניסן, ההיפך הוא הנכון - יש חובה להתייחד עם זכרון הנספים, להתאחד עם כל העם בזכרון קולקטיבי ולא להתפזר לסקטורים ולא להתפלג למגזרים ביום הזכרון על מות קדושים. הרי מלבד חלק מסויים מציבור דתי לאומי אף אחד לא מקיים תקנת הרבנות הראשית שיום עשרה בטבת יהיה יום הזכרון לשואה ויום קדיש הכללי. חרדים לא מקיימים יום הזכרון לשואה כלל מסיבותצ שונות ומשונות. אזכיר רק אחת מהן, כפי שהיא מופיעה בדברי אדמו"ר מסלונים בעל נתיבות שלום. אין מעשה או פעולה או הספד שיכולים לתאר את גודל האסון הנוראי שפקד את עם ישראל ולכן התגובה היחידה היא לשתוק, התגובה היחידה היא דממה כפי שנאמר "וידום אהרן". גם חילונים לא מתייחסים לעשרה בטבת ולא מיחסים לו כל חשיבות. מבחינת יום הזכרון לשואה הוא יום כ"ז ניסן שבו הם מתייחדים עם זכרון קורבנות השואה הקדושים.
לכן לאור המצב שנוצר גם ציבור שלנו צריך להתייחד עם הזכרון הנספים בשואה בניסן ככל עם ישראל ולא להתפלג. הרי אחד מהמסרים הגדולים של השואה מלבד המסר הביטחוני של "לא עוד" הוא מסר של אחדות העם. בשואה לא היית חלוקה לדתיים וחילונים, לחרדים וציונים - כל העם היה גוף אחד כואב ובוכה. לכן עלינו להתאחד לא רק בימי השכול וכאב, אלא ביתר שאת בימי שלום והשקט (גם אם הוא יחסי כמו בימינו).
בברכה,
חיים בריסק
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם