שאלה
שלום,
אני בת 19 וקורה לי הרבה פעמים שאני מוצאת את עצמי פשוט יושבת ובוכה..בלי סיבה כלשהי..אני נבהלת מעצמי ולא מבינה למה זה קורה..
פעם (לפני שנה,פחות...) הייתי יותר שמחה.
כולן הכירו אותי כילדה שתמיד עם חיוך על הפנים..היום יותר קשה לי אני מרגישה מועקה על הלב..לא מבינה מאיפה זה בא ולפעמים כל דבר קטן מרגש אותי..והעיניים שלי מתמלאות בדמעות.
אני רוצה להדגיש שפעם הייתי ילדה שלאא בוכה!! אני הייתי מתרחקת מעצבות כמו מאש גם כשהיה לי קשה..
עברה עלי תקופה לא קלה בשירות לאומי לא היה לי קל וגם חברות שלי לא היו איתי כשהייתי צריכה אותן..אני לא יודעת אם התקופה הזאת יש לה השפעה עלי עד עכשיו..(אחרי כבר חצי שנה..)
אשמח אם תוכלו לעזור לי לחזור לשמחה שהייתה לי ולהבין מאיפה באה העצבות והבכי הזה..זה לאא מתאים לי..
תודה ענקית ויישר כוח על האתר המהםם..=)
תשובה
שלום,מה שלומך?
זה בסדר, את יכולה להירגע,זו לא רק בעיה שלך, מה שכתבת כאן עכשיו.
הקטע הזה של העצבות, הבכי,הבהלה, הייאוש התסכול והדיכאון, זו הבעיה שעוטפת
אותנו, את כולנו, בתור דור.
מוזר,אבל במקום שנהיה שמחים, בשמיים, נשב לנו באיזו סטלה תמידית ונצחק על
כולם, נראה שאנחנו פשוט טובעים לאט לאט באוקיינוס ענק של עצב ואין כמעט
יום שאנחנו מצליחים לצלוח בלי להירטב מטיפות הייאוש הללו.
וכל פעם, שאנחנו מדברים עם ההורים שלנו, עם סבא וסבתא אנחנו מקבלים מהם
בראש, כי הם פשוט לא מבינים אותנו:
'יש לכם הכול', הם אומרים לנו,'תראו איזה שפע...ברוך ה' כל טוב...'
'לנו לא היה כלום...' הם ממשיכים בקול מתוק כשניצוץ של געגוע,של ימים
שחלפו,ספוג לו לכדי לכלוכית קטנה שמספרת על מה שהיה אז...על העולם
ההוא....
'אם אמא שלנו הייתה רוצה לפנק אותנו, אז היא הייתה מביאה לנו פרוסת לחם
עם קצת חמאה ואני אומרת לך,.אויי ויי איך שהיינו בשמיים...'.
'קינדרליך לכם יש הכול...
והם צודקים. כל כך צודקים.
ואנחנו לא מבינים, אם יש לנו הכול, למה אנחנו מרגישים שבעצם אין לנו כלום?
אולי בגלל שיש דברים שאי אפשר לקנות בכסף בעיקר את אלו שאין להם
מחיר, ואושר כך נראה הוא אחד מהן.
כתבת טלי, שאת יושבת ובוכה...ואז, נבהלת מעצמך, כי את לא מבינה למה זה קורה?
אז אולי נתחיל מזה שאת לא צריכה ישר להיבהל.
מותר לנו גם לבכות ולא רק זה אלא שלפעמים זה טוב לבכות.
יש גם כאלו שיגידו לך שאם עוברת על אדם תקופה ארוכה שהוא מגלה שהוא לא
בכה...אולי רק על זה הוא צריך לבכות...
כשאנחנו מדברים אנחנו אוהבים לדעת שמקשיבים לנו.
זה תחושה איומה לדבר,לזעוק למשהו, לחפש כתובת, איזו שהיא בבועה של אור
ולהיתקל במקום זה בקיר, באטימות,בקיפאון.
גם הנשמה שלנו מדברת, כל הזמן.
לפעמים אנחנו מקשיבים לה.
ולפעמים...אנחנו פשוט לא יכולים.
לא בכוונה כמובן,פשוט, הקול שלה...
נבלע,מוחבא בין מפלי צלילים שמומטרים עלינו מכל עבר.
וצלילים לאו דווקא במובן של סאונד, אלא במובן של היסח דעת.
אנחנו רודפים כל היום אחרי משהו, לא זוכרים בדיוק אחרי מה, מנסים להשיג
אותו, פוזלים לכל הכיוונים, תשוקות, תאוות,כבוד, קנאה,חדשות, כוכב
נולד,ציונים, בית ספר, אולפנה, שירות לאומי, להשיג, מהר,עכשיו, לפגוע,
להספיק
הכול הכול צלילים...שיוצרים לנו בלגאן מטורף בראש,משתיקים לנו ת'לב...
והיא ממשיכה לדבר, יותר ויותר בקול, לצעוק,הנשמה שלנו.
אבל אנחנו...ממשיכים.
כי את הנשמה הרי אפשר לשמוע תמיד,אבל האוטובוס לעבר התואר יברח לנו...
עד שדי, היא לא יכולה יותר.
ואז...אז היא מתחילה לבכות...
ושהנשמה בוכה...גם אנחנו בוכים.
כלומר החיים שבינינו.
אני מכיר כאלו שגם מזה לא מתרגשים.
אנשים מתים.
הם יכולים להיות בגיל שלנו, צעירים, נראים סוף הדרך,כריזמטיים,מוכשרים
פחד, מושכים כמו מגנט,אבל תכל'ס בשורה
התחתונה...מתים.
אז קודם כל את ברוך ה' יודעת שאת חיה...
שהנשמה שלך חיה, רק מה, משהו מפריע לה. לך. לשניכם.
עכשיו, אם את אומרת שאת סתם בוכה ככה, בלי קשר לכלום,יכול להיות שזה קשור
למשהו אחר, שאנחנו לא יכולים לעזור:
אולי לחץ נפשי, עומס רב מידי,הטלת על עצמך יותר מידי מטלות ואת רואה שאת
פשוט לא מצליחה לעמוד בהן עד שהגוף שלך קורס, הנפש קורסת.
ואנחנו יודעים היום טוב מתמיד כמו שטוענת הרפואה האלטרנטיבית, כמו שטענו
כבר חז"ל מזמן,שיש קשר הדוק ביחסים בין גוף ונפש,דוד המלך הזכיר זאת
כשכתב:
"יין ישמח לבב אנוש" (תהילים ק"ד פסוק ט"ו).
במקרה כזה פשוט, תיקחי נשימה גדולה גדולה ותעצרי רגע הכול.
והכול הכוונה...ה כ ו ל.
קחי דף ועט ותנסי לראות אחד לאחד איפה החיים שלך נמצאים היום, איזה מטרות
שמת לך, מה את מצפה מעצמך, במה הצלחת לעמוד ובמה לא.
אם את עוברת על הרשימה הזו ורואה שוואלה, הכול טופי, ואין לך באמת שמץ
למה את בכל זאת בוכה...במקרה כזה הייתי מייעץ לך לפנות לרופאת המשפחה.
זה לא אמור להפחיד, אבל אולי יכול להיות שתוספת של איזה מרכיב בתזונה שלך
יוכל לעזור.
ובכלל, מה עם הגוף שלך?
את אוכלת טוב?
ישנה כמו שצריך?
אוכלת דברים בריאים? (ולא, פיצה עם חתיכות תירס וימבה מוצרלה לא נחשב בריאים)
אבל מלבד זה, יש דברים שכן תלויים בך וזו תפיסת העולם שלך
ובאמת שאין סיבה שאת, בתור בחורה שמאמינה ש'הכול מאיתו יברך והכול לטובה'
זה לא רק שיר נחמד של אודי דוידי אלא דרך חיים, אין סיבה שבעולם
שאמורה לגרום לך להרגיש עצבות!
בואי ניקח לדוגמא את מה שכתבת ש:'חברות שלך לא עמדו לידך כשהיית צריכה אותן'.
שזה לכאורה סיבה מספיק מבאסת כדי להיות עצובה.
כאילו הייתן ביחד בדירת שירות.
לילה אחרי לילה.
מטבע הדברים היו מקרים שחלק מהן היו חוזרות מבואסות לדירה כי היה להם יום
מגעיל, ואת שמעת אותן והיית שם בשבילם.
נתת מילה טובה,חיוך גדול,הבאת להם את המתנה הכי גדולה שחברה יכולה להעניק
הן ידעו מה הכתובת של הלב שלך
שזה המון...
ואז, כשהיית היית צריכה אותן
כשלך היה קשה...
נתקלת בצליל תפוס.בית ריק.
תחושה איומה.
איפה אתן? איפה הייתן כשהייתי כל כך צריכה אתכן?
לא רציתי כלום...באמת שלא
רק שתהיו שם בשבילי...זה הכול...
ועל זה אמר כבר דוד המלך בתהילים, קמו,ג: "אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין
לו תשועה".
נכון, בדרך כלל החברים והחברות שלנו הם אנשים נפלאים, טובים, כאלו שיעזרו
לנו מתי שנצטרך אותם, אבל עדיין, באיזו שהוא מקום, עומדת לה האפשרות שהם
קצת יפקששו.
לא כי הם רעים!
חס וחלילה, אנחנו לא מתעסקים כאן עם השטן...ממש לא!
אבל, את יודעת, טבע האדם שהוא נוטה לשכוח מהר.
כמוני, כמוך, כמותן...
ולפעמים, בקשת העזרה שלנו לא באה לחברים שלנו טוב.
מאלף ואחד סיבות:
מספיק שחברה אחת שלך יצאה לדייט והבחור התנהג זוועה,והיא הייתה מבואסת
פחד כל היום,ונחשי מה?
גם לך היה יום באסה..ואז, אחרי ששבוע שלם הקשבת לצרות שלה, ניסית לשדר לה
שמשהו לא בסדר אצלך והפעם לשם שינוי את צריכה אותה...
אבל היא? כמו החומה הסינית. לא מבינה כלום.
לא כי היא באמת ככה.
יש לה את הרגישות,פשוט...היא נאבקה בייאוש של עצמה...לא הייתה פנויה רגשית בשבילך.
בדיוק על מקרים כאלו אומר לנו דוד המלך:
'אל תבטחו בנדיבים...'.כי סבבה,הם חברות שלך, וסביר להניח שמכל דירת
שירות יוצא אחר כך אלבום עם תמונות של מסיבות יום הולדת, ואיך שאחת
הפתיעה את השנייה אבל, אם תעשי סקר כמה חברות באמת נשארות אחר כך, בטווח
של כמה שנים בקשר אחת עם השנייה,לא יודע אם תעברי את החמישים אחוז.
עם מי אמור להיות לך קשר אחר? כזה שאת באמת יכולה לסמוך עליו?
עם הקב"ה...ועם להבדיל,האחד שיהיה אי"ה בעלך.
כי אם היית כותבת לי, שחזרת הביתה אחרי יום מעצבן ובעלך לא היה שם בשבילך
כי גם לו היה יום מבאס...אז הייתי כותב לך שנראה לי שיש לכם בעיה...
לכן מראש אל תתאכזבי, כי אופי הקשר בינך לבין החברות שלך לא אמור להיות כזה.
טבע האדם.
נכון, יש כאלו שכן, יש בנות שאת יודעת שהם יהיו שם בשבילך אבל...מה
שכתבתי נכתב בשביל הבנות שלא...
ואם אני אשאל אותך מה את מרגישה שעצוב לך, על מה את עוד חושבת חוץ מעל
העצב בעצמו, מה היית עונה לי?
'אממ...לא יודעת, ת'יודע, שעצובים אין לך בדיוק זמן להתחיל ולנתח
דברים...מקסימום הייתי אוכלת איזה גלידה או משהו מתוק, שמעתי שזה עוזר..'
אבל ניסית לחשוב שאולי הקב"ה מנסה לדבר איתך?
אולי חושבים שם, בשמיים, בבית דין של מעלה, שכוחות הנפש שלך,לא מנוצלים בכלל?
שלנשמה שלך מגיע יותר? הרבה יותר?
אולי מנסים לרמוז לך שהגיע הזמן להתחיל ולחיות אמונה...במקום לדבר אמונה?
כי בדברים האלו אין משחקים!
את יכולה לרמות את כל העולם, את המורה שלך
מכיתה ב' ואת הרכזת פר"ח, שמעתי על כאלו שגם לא תאמיני, מרמים בבחינות...
אבל את הלב שלך, את הנשמה שלך...אותם קצת יותר קשה...
אם יהודי קם בבוקר, ואומר :
'מודה אני לפניך, מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך'.
אז עדיין אין סיבה שהוא לא יהיה עצוב.
אבל אם במקום לומר את זה, כמצוות אנשים מלומדה, הוא גם נושם את זה,
מתכוון באמת לכל מילה אזאין לו סיבה להיות עצוב.
'מלך חי וקיים'-
למה שאני אהיה עצובה, אם ממילא שום דבר לא תלוי בי?
איזה כיף זה לדעת שאני לא צריכה לשבור ת'ראש על כלום...
לא מתי אני אתחתן, ולא קמה אני אוציא במבחן..ולא איך החברות שלי
יתנהגו...כלום כלום כלום..
למה?
כי זה הכול הוא..אבאל'ה שלי...היי, לעזאזל, כבר שכחתי אבל, אני בכלל בת של מלך!!!
'שהחזרת בי נשמתי'-.
מילים באמת קטנות אבל עם משמעות ענקית!!!
תחשבי האם בטעות, במשך הזמן לא התרגלת לתפוס את השאינו מובן מאליו כמובן
מאליו.
ולכן ממילא את לא מעריכה דברים שאמורים להשאיר אותך עם חיוך ענק
ענק על הפנים!
זה באמת נראה לך מובן מאליו שהקב"ה החזיר את הנשמה שלך?
את באמת סגורה על זה?
את קמה בבוקר, ברוך ה' הכול מתפקד כמו שצריך...
העיניים שמורידות לך דמעות של עצב, לפני הכול....רואות!
הם עיניים בריאות, שאי"ה יראו את הפרח שהנסיך שלך בבוא הזמן ישים לך.
מובן מאליו?
ממש לא!
ואם לא הבנת, אז את מוזמנת לק. משה בירושלים לביקור ב'בית חינוך עיוורים',
תדברי עם כמה בנות שיסבירו לך כמה את צריכה לשמוח...
והידיים שמנגבות את הדמעות?
אמורות להיות מושטות כדי לקבל את הטבעת שהאחד שלך ישים לך.
מובן מאליו?
נה נה!
ממש לא!
למה איפה נדמה לך שאנחנו חיים, בשוויץ?
הלו, את חיה במדינה שכל נשימה ונשימה שאנחנו יוצאים ממנה בשלום, אנחנו
צריכים להודות לקב"ה.
כמה פיגועים! כמה תאונות דרכים!
למעט עירק, ישראל היא המדינה השנייה בעולם במספר ההרוגים שלה.
אף אחד לא ייפול מהכיסא עם מישהו ימות מחר....
התרגלנו...
זוועה לומר את זה אבל זה ככה!
רק שלשום מאבטח איבד את 3 אצבעות ידיו במשחק כדורסל! ריבונו של עולם,משחק
כדורסל בין הפועל ירושלים לחולון, בגלל מה?
כי מישהו, חשב שזה ממש הולך להצחיק אם הוא ישליך חזיז באולם סגור...
צחוקים הא...
תתחילי לחשוב על הדברים בצורה הזו!
קחי למשל את ברכת שהכול:
'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו'
ברכה באמת קטנה, קצרה, שאנחנו אמורים לומר אתה כמה פעמים ביום.
תחשבי כמה אמונה את אמורה לשאוב ממנה.
'שהכול נהיה בדברו'!
הכול הכול...והכול זה הכול...נהיה ממנו...מהמלך, מאבא שלי!
אז מה יש לי בכלל לדאוג.
רק מה, זוכרת מה שכתבתי בהתחלה...שהדברים החשובים באמת לא נקנים בכסף.
אז לא רק זה אלא שגם אין לנו איזה כפתור שנוכל ללחוץ עליו...
והדבר הזה נמצא אצל כולנו במקרה הטוב בתור 'וידעת היום...'
היינו באולפנה, בישיבה, למדנו בגרות, מחשבת ישראל, יופי נחמה...לדעת אנחנו יודעים.
אבל מה עם ה'והשבות אל לבבך?'...
מה עם הלב? מה עם החיות?
נכון, זה זמן.עבודה. עמל....ובהתחלה זה יהי'ה קצת קשה
אבל לאט לאט,זה יילך ויעשה לנו יותר קל, ופתאום נראה איך שהסרנו
מהמשקפיים השחורות שלנו, שבהן אנחנו בדרך כלל רואים את העולם, עוד שכבה
של אבק, של טמטום הלב...ואז...נתחיל לשים לב גם לפרטים הקטנים וכמו שאת
בוודאי יודעת:
אלוקים נמצא בפרטים הקטנים....
פתאום נתחיל להבין שהבעיה היא לא בעולם, אלא בנו...
רק מה, במקום לפזול כל הזמן הצידה, לצדדים ולראות איך שחברה שלי התחתנה
כבר ואני לא...איך שהיא התקבלה למשפטים ואני לא...
נראה שהגיע הזמן להסתכל פנימה..
במקום להקשיב לכל השטויות שיש בעולם, ללשון הרע, ולחדשות,ולשר
ההוא...במקום זה להקשיב
לנשמה שלנו, לעצמנו,לבית מקדש שאנחנו אמורים לבנות בדיוק איפה שהלב שלנו מונח.
בשקט, בעמקות, בצלילות הדעת. בביטחון.
ואז ממילא נתחיל להבין, ולנשום,
ולחיות.
ולהבין שאחרי הכול אולי בעצם לא כל כך רע לנו...והשפתיים, אותם שפתיים
שרעדו מבכי, יתחילו למלמל בעצמם:
'טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון ולהגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות'
אם משהו לא מובן או שיש לך עוד לספר, את מוזמנת לכתוב למייל:
שתרגישי טוב,בשורות טובות
אבינועם
avinoam811@gmail.com
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם