ברחתי ממנה והסתבר שטעיתי

סיגל אברהם- מנחת קבוצות ומלווה תהליכי צמיחה אישיים וזוגיים, בטור אישי. על רווקות, נישואין ועל שיקולים והחלטות משנות חיים. יומן אישי מעורר מחשבה על הדרך הפתלתלה לאהבה.

חדשות כיפה סיגל אברהם 16/01/18 10:55 כט בטבת התשעח

ברחתי ממנה והסתבר שטעיתי
אהבה, צילום: שאטרסטוק

שלום!

אתם כנראה לא מכירים אותי, אז זו הזדמנות נעימה בשבילי לאחל 'ברוכים הנמצאים' ולספר לכם קצת על עצמי.

שמי סיגל אברהם, אני בת 37, נשואה ואמא ל- 3 ילדים (מתבגרת ושני קטנים צמודים)

לבעלי יש ילד מהנישואים הקודמים (עאלק ילד.. חייל בן 20  המתנשא לגובה 2 +) אז זכיתי גם בתואר "אמא חורגת" (מי המציא את הביטוי הזה??).

במקצועי אני מנחת קבוצות ומלווה תהליכי צמיחה אישיים וזוגיים ויש לי הזכות לעבוד עם אוכלוסיות שונות ומגוונות וליהנות ממפגש מרתק עם אנשים, ומעצם היותי ציון דרך משמעותי במסע החיים שלהם.

אשמח לחלוק איתכם כאן תובנות, הגיגים, חוויות. אני מקווה שתזדהו, תתחברו, אולי אפילו תתרגשו, וכמובן אשמח לשמוע מכם אם משהו נגע בכם.

 גדלתי במושב שיתופי קטן, "מכת בכורות" ל- 7 אחים, בת להורים חמים ומיוחדים.

הילדות שלי הייתה מלאה בחוגים, תנועת נוער, טיולים (ושיעורי פסנתר כפויים). הייתי תלמידה מצטיינת, חנונית אמיתית, אפשר להגיד.. אחרי שסיימתי את האולפנא (האליטיסטית ברמות) למדתי במדרשה ליהדות, המשכתי לשירות הלאומי כמדריכה באולפנא בצפון ואחרי המסלול הזה, שהיה לי די מסודר, לא כ"כ ידעתי מה לעשות עם עצמי. זה קורה במשפחות הכי טובות...

כשחברות שלי התחילו את הלימודים הגבוהים, החלטתי לעבוד וללמוד קורסים שעניינו אותי ולא חשבתי על בניית העתיד אלא חייתי את ההווה.

בוא נגיד שלא הייתי ממליצה על המסלול הזה לילדיי, אך אין בי חרטה, בסופו של דבר, מי שאני היום, זה תוצר של כל ההחלטות האלו (גם אם היו שגויות בזמנו). 

כידוע, החינוך באולפנות והמדרשות, מאד מכוון לקריירה ומימוש עצמי. סתאאם.. לחתונה כמובן ☺

 

כל בחורה דוסית יודעת שהדבר החשוב ביותר הוא קודם כל להיות רעיה ואם בישראל. (לפחות ככה זה היה לפני 20 שנה).

הבחור הראשון שיצאתי איתו, היה ילד מהיסודי. ערב אחד, כשהייתי בדירת השירות, אני מקבלת טלפון מפתיע: "הי סיגל, זה ..... הבטחתי לעצמי כשהיינו ילדים, שכשאני אתחיל לצאת עם בנות, אני אתקשר אלייך ראשונה." וואו.. נחמד! רק בשביל הקטע, נפגשתי איתו. גילינו מהר מאד שאנחנו רואים את הדברים בצורה שונה ולא ממש מתאימים. את המשפט האחרון אני כותבת עם כל מיני מחשבות שמסתובבות לי בראש. כשהוא סיפר שהוא לומד בהסדר בישיבה מסוימת, נראה לי שכבר אז פסלתי אותו.

יכול להיות שבאמת לא היינו מתאימים, אבל הקטע הזה של למצוא מישהו שבדיוק בדיוק זהה לך מבחינה דתית, הוא כ"כ אבסורדי בעיניי כיום. הרי בין בני זוג יש כ"כ הרבה שוני ומורכבות. האחריות של ללמד להבחין בין עיקר לטפל מוטלת בעיניי על ההורים וגם על מוסדות החינוך אבל לא על זה אני רוצה להרחיב עכשיו..

 

בפעם הראשונה שהציעו לי "שידוך", גם כן בשנת השירות, לא סירבתי למרות שלא הייתי בטוחה שאני בשלה לכך.  מורה מהאולפנא בה הדרכתי הכירה לי את הבן שלה ואני מוצאת את עצמי בדייט עם בחור שתקן, ביישן, אני מדברת בשביל שנינו ואחרי הפגישה מחליטה שלא ממשיכה.

הבחור דוקא היה נלהב ביותר, ע"פ מה שאמא שלו אמרה, אבל נאלצתי לאכזב אותו. אולי גם פה פסלתי מהר מדי?

הבחור הבא היה גדול ממני בכמה שנים טובות ואולי אם היינו נפגשים בתקופה אחרת, היה לזה המשך. הייתי צעירה מדי בשביל קשר. היו עוד כמה דייטים אבל זה לא קרה עם אף אחד והמשכתי להיות רווקה.

בנתיים, חברות מתחתנות, מתחילות ללדת, ואני מתחילה לתהות: מה לא בסדר איתי?? למה כולן מתחתנות ורק אני לא? בטח אין מישהו שמתאים לי בכלל, לשילוב של הדוסית והפתוחה, של הרוחנית והמגניבה, מביך להיזכר במחשבות האלו ממרום גילי כיום, אבל זה מה שחשבתי אז באמת.

 

כשהייתי בת 23, אחי הציע לי בחור שהכיר בצבא, קיבלתי את ההצעה בשמחה, ולאחר תקופה קצרה (מדי) התחתנו. הקשר הזה לא החזיק מעמד כי לא ניתן היה לקיים את הנישואים בצורה נורמלית וכעבור פחות משנה נפרדנו כשאני בהריון.

 

המשך בטור הבא..

 

 

סיגל אברהם- "ביחד משנים מציאות". מנחת קבוצות ומלווה תהליכי צמיחה אישיים וזוגיים.

לשאלות ותגובות: sigalevi@gmail.com / 0586518290