במאמרו האחרון באתר כיפה יוצא הרב שלמה אבינר נגד "המצאות" שנוצרו בדורות האחרונים בטקס החופה, וטוען שאין להן בסיס במקרים מסוימים, ומדובר באיסור גמור במקרים אחרים. מכיוון שהדברים נוגעים לרבים, נבקש להעיר על שתיים מן הדוגמאות שהביא, ואולי גם לומר כמה מילים על הגישה העקרונית לתופעה.
אחת הדוגמאות שהביא הרב אבינר היא הולכת החתן והכלה לחופה על ידי השושבינים:
"המנהג במשך הדורות הוא ששני האבות מובילים את החתן ושתי אמהות את הכלה. אך יש המצאה חדשה שמיובאת מאמריקה שהאב והאם מובילים את בנם או ביתם. פוסקים גדולים באמריקה כתבו בכל תוקף נגד". כך כותב הרב אבינר, ובהמשך מתאר איך בימי הרב אברהם שפירא "חיפשו מנהג כזה ולא מצאו".
אלא שהמעיין במקור העיקרי (לדעת רוב הפוסקים) למנהג השושבינות ימצא שהדברים הפוכים: "ויביאה אל האדם, מהכא אוליפנא דבעאן אבא ואמא דכלה לאעלה ברשותיה דחתן [תרגום: מכאן למדנו שצריכים אביה ואמה של הכלה להכניסה לרשות החתן]" (זוהר בראשית). דהיינו, האב והאם מכניסים את הכלה אל החופה, ובדומה לכך סביר שהאב והאם של החתן הם שמוליכים אותו.
ואכן, כך נהגו בקהילת סלונים (משנה הלכות ט, רפז) וכן היה מנהג יוצאי ליטא (שו"ת באר משה ה, קסה).
הטעם לכך שבמקומות רבים השתנה המנהג, ושתי הנשים הן שהוליכו את הכלה לחופה, הוא הרצון בהפרדה בין גברים לנשים בשלב זה של הטקס (ט"ז אה"ע סה, ב). יש מקום רב לפקפק ברלבנטיות של טעם זה במציאות הנוכחית, שבה נהוג כי רבים מחברי החתן שבים מן החופה ומרקדים לפני הכלה. ועל כל פנים וודאי שהמנהג שלפיו כל אחד מבני הזוג מלווה בשני הוריו הינו מנהג וותיק המיוסד על אדני-קדש.
דוגמה נוספת היא נתינת טבעת לחתן מהכלה, בליווי פסוק שאיננו חלק ממעשה הקידושין. על כך כותב הרב אבינר: "הגר"מ פיינשטיין דן אם זה מבטל את כל הקידושין. מסקנתו היא שדיעבד הם חלים. הגר"א ליכטנשטיין נשאל אם ממילא החליטו לעשות זאת, כיצד לעשות על הצד פחות גרוע, כגון אחרי החופה, אחרי הכרזת: תמה החופה. אך כאשר גמר לתת ייעוץ הוא הוסיף: דעו לכם שכך התחילו הרפורמים".
ראשית, יש להדגיש כי הרב פיינשטיין לא העלה על דעתו שנתינה כזו תבטל את הקידושין. אדרבה, בתשובה למי שחשב על האפשרות הזו כתב הרב פיינשטיין ש"אינו רואה שייכות כלל" לביטול קידושין.
יש להודות, עם זאת, שרבים מגדולי ישראל לא נחה דעתם מן המנהג. והרב פיינשטיין עצמו התיר רק בדוחק לקיים זאת, כאשר מבהירים באופן חד-משמעי שהנתינה איננה חלק ממעשה הקידושין. אך לעומתם רבים הורו להתיר את הדבר, והרבי מליובאוויטש, שהיום חל יום פטירתו, כתב לאחד משליחיו: "ומה שהכלה נותנת טבעת להחתן צריך לעשות כמנהג המקום". למעשה הורה גם הרב יעקב אריאל שאפשר להתיר נתינה כזו בסוף הטקס. כך שאפשר לא לחבב את המנהג (ובאופן אישי אף אני חש שהוא קצת זר לרוח הטקס), אך אין לשלול אותו באופן גורף ולאסור את המותר.
אין כאן מקום להאריך בעניינים אלו, ולא תהא שתיקתי כהודאה לנקודות שהתעלמתי מהן (כגון ניגונים ודברי תורה בין ברכות הנישואין, שאת היתרם הוכחתי באריכות עם אבי מורי בגליון האחרון של תחומין). אך דומני כי אל מול הגישה השוללת כל חידוש ושינוי יש להציב אלטרנטיבה עמוקה ומהותית.
ספרים עבי כרס נכתבו על מנהגי החופה והקידושין, והמעיין בהם יראה את השינויים היסודיים שהתרחשו לאורך הדורות. דור דור והרעיונות שאותם ביקש לבטא במהלך טקס החופה. דור דור והדרכים שבהן ביקש להביא לידי ביטוי רעיונות אלו. הרצון להתקבע דווקא על נקודה מסוימת בזמן, בערך בסביבות תקופת החתם סופר, ולהגדיר כל מנהג מאוחר יותר כסטייה מן הדרך, איננו מאפשר לעולם המנהג למלא את תפקידו ככלי חי לביטוי הרגשות הדתיים במסגרת ההלכה המקובלת והקבועה.