בדרך רחוקה או בדרך "רחוקה"

בפרשתנו מסופר על אנשים שטומאתם מנעה מהם להקריב קרבן פסח. לפי המדרשים מדובר בנושאי ארונו של יוסף. צערם של אלה שאינם יכולים לחגוג עם עם ישראל את הפסח הובא לפני משה המפנה את השאלה אל ה'. כתשובה ניתנת להם הזדמנות שניה לחגוג את הפסח, חודש מאוחר יותר. 
אולם, בתשובה למשה נכלל מקרה נוסף, שעליו, כפי שמאיר הספרי (במדבר, סט), לא שאל כלל: "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה" לשני אלה – הטמאים והרחוקים –  מוצע הפתרון של "פסח שני". 
ייתכן והתוספת שלא נשאלה הובאה בגלל הקשר שבין שני המקרים (טומאה ודרך רחוקה). בשני המקרים מדובר על מצב של אונס ומניעה חיצונית מלעשות את הפסח. אם כן, מתבקש שכחלק מן המענה יובהר שפסח שני נועד לכלל מקרי האונס. כמו שכותב הרש"ר הירש: "שאר טומאות ושאר מניעות כלולות ב"דרך רחוקה", המובאת כאן רק כדוגמה". 
בדיון ההלכתי נשאלת השאלה מהי "דרך רחוקה". ר' עקיבא סבור שדרך רחוקה היא ריחוק גאוגרפי שאינו מאפשר להגיע במועד ההקרבה. הוא קובע את הרדיוס שאם האדם נמצא מחוצה לו בערב פסח הרי שהוא מוגדר כנמצא בדרך רחוקה ופטור מלעשות את הפסח במועדו הראשון: "איזו היא דרך רחוקה? מן המודיעים ולחוץ וכמידתה לכל רוח דברי ר' עקיבא" (משנה, פסחים ט, ב). אל מול פירוש מתבקש זה של ר' עקיבא עומדת פרשנותו התמוהה של ר' אליעזר: "ר' אליעזר אומר מאיסקופת העזרה ולחוץ" (שם). ר' אליעזר סבור שאף מי שעומד במרחק פסיעה מן הכניסה אל בית המקדש מוגדר כמי שהוא "בדרך רחוקה". 
עמדתו אינה סבירה ומחייבת ביאור. 
שני הסברים שונים לשיטת ר' אליעזר מובאים בתוספתא, הסברו של ר' יוסה והסברו של ר' יוסי הגלילי:
אמר ר' יוסה לפיכך נקוד על "היה" כלומר לא מפני שהיא רחוקה ודיי 
אלא מאסקופת העזרה ולחוץ 
ר' יוסה הגלילי אומר דרך רחוקה שומע אני מהלך יום אחד או שני ימים או שלשה ימים 
כשהוא אומר "ובדרך לא היה" הוי מאסקופת העזרה ולחוץ קרוי דרך  (פסחים, ח, ג)
ר יוסי הגלילי מציע הבחנה חשובה. אם נאמץ את עמדת ר' עקיבא משמעות הדבר היא שהיחידים שחייבים בקרבן הפסח הם אלה המתגוררים בסמיכות מסוימת לירושלים. כל השאר פטורים תמיד. לכן, בניגוד לכך, בא ר' אליעזר ומדגיש היבט אחר. לא את הריחוק כי אם את הדרך. לפי הסברו של ר' יוסי הגלילי סבור ר' אליעזר שהפטור מיועד למי שהיה בדרך, אך לא הספיק להגיע. ואז יתכן גם שהחמיץ את ההקרבה ממש ברגע  האחרון. כשהוא כבר נמצא מן האסקופה ולחוץ, על סף הדלת, כשהמועד חלף. 
ר' יוסה לעומת זאת, מסביר שהדיוק של ר' אליעזר אינו ממילות הפסוק, אלא מן הניקוד המופיע מעל האותיות. ניקוד הרומז לכך שהתורה השתמשה בסגנון אירוני ואולי אף ציני. כפי שמבואר באבות דרבי נתן: 
"או בדרך ר'ח'ו'ק'ה" 
שהיה רחוקה ודאי?
 הנקיד עליו שאינה אלא קרובה (ב, לז)
אם קוראים את הניקוד שמעל האותיות כתווים וכהכוונה לקריאה באינטונציה מסוימת, מבינים מיד שהתורה לא התכוונה לדרך רחוקה אלא לדרך "רחוקה" במרכאות כפולות. רק כאילו רחוקה, אך למעשה קרובה מאוד. אך מה משמעות המילים 'דרך רחוקה', אם כך? על כך משיב הירושלמי:
הית שברחוקה נקוד
איש רחוק 
ואין דרך רחוקה (פסחים, ט, ב).
הרעיון שמובא בירושלמי מסעיר: "איש רחוק!". הירושלמי קורא את הפסוק כפסוק שמתייחס לתופעה אנושית. יש אנשים שנמצאים בריחוק גאוגרפי אך הם קרובים. ויש אנשים שנמצאים בקרבת מקום אך בליבם הם רחוקים. בהוראתו זו לגבי פסח שני מצהיר הקב"ה שהוא מעדיף לוותר למי שליבו אינו נתון לענייני הפסח, ומבקש לתבוע מאמץ ממי שליבו נכון. לפעמים, צריך לדעת שגם היות רחוק הוא בחירה, ולהניח לכך. יבוא המועד והם ישובו... בפסח שני. 
בהמשך לכיוון של הירושלמי כותב ר' צדוק הכהן מלובלין:
והמה (=האנשים הטמאים לנפש) פעלו תיקון לזה 
על ידי שבירת לבם 
המשכת התורה פרשת פסח שני 
והוא בחינת נעשה ונשמע שעושין תורה חדשה 
ומגלגלין זכות על ידי זכאי 
ולכן נתגלגל לאמור על ידיהם ענין פסח שני
...דכל ענין קדושת פסח שני הוא דייקא על פרטי נפשות 
שהמה רחוקים בנפשם מבחינת כלל קדושת ישראל 
ועל ידי תשובה כזו נתקנו בשורש 
להיות נעשים זדונות כזכיות (פרי צדיק, פסח שני).
ר' צדוק מבין את המילים "בדרך רחוקה" כרומזות לאלו שדרכם הפתלתלה תוביל אותם רק בעוד שנות דור אל ההקרבה ואל קירבת ה'. מכאן הוא מרחיב ומצביע על היחס והקשר שבין טמאים לנפש ובין מי שהיה בדרך רחוקה. שהרי לפי הסבר זה לא ניתן לומר שהמשותף לשני אלו הוא האונס. טמאים לנפש הם אנוסים אך הרחוקים, רחוקים מבחירה. אלא שיש קשר בין התיקון שפעלו בשברון ליבם אלה שביקשו להקריב את הפסח ולא זכו, לבין התקווה לשברון הלב של הרחוקים ולתשובתם. מנקודת מבט 'רציונלית' - מידת מסירות הנפש לתורה משפיעה על התפשטות כוחה והשפעתה. אבל מנקודת מבט פנימית  - רצונם של הטמאים להכלל בישראל תיקן משהו בשורש הריחוק של נפשות ישראל מכלל ישראל ותיקון זה, סופו שישפיע גם על הרחוקים בנפשם.