כבר מספר שנים עומדת שכונת קריית היובל בירושלים בלב מחלוקת, בצל זליגת תושבים חרדיים משכונת בית וגן הסמוכה. מצוקת הדיור של הציבור החרדי מאלצת אותו לאתר מתחמי מגורים חדשים, ולמרבה הצער ראש העיר בחר לפתור מצוקה זו של הציבור החרדי על חשבון ציבורים אחרים בעיר.
כך, במקום לייצר פתרונות מגורים נוספים לציבור החרדי, מדיניות העירייה שבאה לידי ביטוי בהסכם השכונות של ברקת היא לעודד הגירת תושבים חרדים לשכונות חילוניות ודתיות.
בעשורים האחרונים שכונות רבות בירושלים הפכו לשכונות חרדיות והתושבים המקוריים נאלצו לעזוב. קריית משה, גבעת שאול, הר נוף, רמות, נווה יעקב, פסגת זאב, גבעת מרדכי - עליה המשנה לראש העיר, דב קלמנוביץ', ניסה בעצמו להילחם - ואפילו בית וגן המוזכרת למעלה, היו שכונות דתיות וחילוניות עד לפני שנים לא רבות, וכיום העובדות כבר נקבעו.
על רקע זה מתבלטת קריית יובל, בה בחרו תושבים פעילים בשכונה למנוע את הפיכת שכונתם לחרדית, ובהתאם התנהלו בשכונה מאבקים. זו הסיבה לחיכוכים האחרונים סביב העירוב בשכונה, חיכוכים שהביאו את קלמנוביץ' להזדעק ולפנות לגורמי האכיפה שימנעו פגיעה בעירוב בשכונה.
הפגיעה בעירוב, שהקפיצה את המשנה לראש העיר, היא למעשה דרישה לעצור הצבת עמודים במרחב הציבורי, ואינה פוגמת בכלום בעירוב העירוני הכללי. לפני שנתיים קרא קלמנוביץ' לחילוניים תושבי העיר לנסוע לתל אביב כדי לראות סרטים בשבת, ואך טבעי שבאותו אופן הוא יקרא למי שחרד לעירוב מהודר לנסוע לבני ברק לשבת. כתושב השכונה, וכאדם דתי שגדל בירושלים התנהלותו זו של קלמנוביץ' פוגעת בראש ובראשונה בי.
לגור בירושלים זה עסק יקר, מאתגר ולא פשוט. הנכס המרכזי של העיר הוא הגיוון האנושי, גיוון שמפיח בעיר הזו חיות וחום, וממחיש את שייכותה לכל חלקי העם, לא בכדי מעולם לא חולקה העיר לנחלות לשבטים, אלא נשארה מאוחדת ומאחדת.
למרבה הטרגדיה, המציאות הולכת ומשתנה, חלקים רבים בירושלים שגדלתי בה כבר לא מוכנים להכיל אותי. כבר אי אפשר לתלות דגל ישראל על בית הוריי בגבעת שאול, רחובות שלמים בשכונות שהיו מעורבות חסומים לכלי רכב בשבתות, כשניסיתי לשכור דירה באחת השכונות בעיר לא נתנו לי לראות אותה כי "היא לא מתאימה לאנשים כמוך", וגם היום, בנותיי צריכות להתמודד עם השלכת ביצים על הסניף שלהן בבית וגן.
כן, גם בית וגן הייתה שכונה דתית לאומית. הרחוב המרכזי בשכונה נקרא בעבר רחוב הרב קוק, עד ששינו אותו ל"בית וגן", כי גם לשאת שם של רב ציוני כבר אי אפשר בשכונה מתחרדת. בבית וגן הייתה ההנהלה הארצית של בני עקיבא. גם ישיבת נתיב מאיר – מספינות הדגל של הציונות הדתית נדרשת כיום לפנות את מקומה בשכונה.
את התופעה הזו רוצים תושבים מקריית יובל למנוע. אף אחד לא רוצה להרגיש בן חורג בביתו. השינוי הזוחל בקריית יובל מאיים על הסיכוי של מי שאינו חרדי לנהל את חייו בשכונה. אז אכן, יש תושבים שנאבקים במוזיקה החסידית המושמעת לאחרונה ברחבי השכונה שעה לפני שבת, בעמודי עירוב שמוצבים בשכונה ללא היתר במחטף, ובשינויי סטטוס קוו נוספים המתרחשים בשכונה.
נשמע לא נעים, אבל בעוד שכונות רבות בירושלים מתהדרות באוכלוסייה חילונית ודתית החיות יחד בשלום, לא תמצאו בעיר אף שכונה שמאכלסת חרדיים ולא חרדיים בשלום. איכשהו תמיד אחד המגזרים נאלץ לנטוש, ותמיד זה אותו מגזר שנשאר בשכונה.
כנציג הבית היהודי שמתיימר לייצג את המגזר הציוני דתי בעיר הייתי מצפה מדב קלמנוביץ' להיאבק בפתיחת עשרות גנים חרדיים בקריית יובל, ללא פרופורציה לאחוז בתי האב החרדיים בשכונה. לאחרונה נפתח בשכונה בית ספר ממ"ד בקול תרועה רמה, אך באותה נשימה נסגרו שני בתי ספר דתיים אחרים (נווה עציון ונווה רוחמה) ששירתו את תושבי השכונה.
מנגד, בניגוד להסכם השכונות של ברקת הוקמו שני תלמודי תורה חרדיים בקריית יובל. יחד עם הגנים מדובר בקריצת ענק לציבור החרדי בבית וגן לעבור לקריית יובל. את קלמנוביץ' לא שמענו נזעק בעניין הזה.
באחד מבתי הכנסת בשכונה שהוקם ומשרת את הציבור הדתי הוקם מניין חרדי במקלט. חובות המים בבית הכנסת לא שולמו תקופה ארוכה, עד שיום אחד באורח פלא, החוב נמחק כמעט לחלוטין. ככה חברי המועצה החרדיים דואגים לציבור שלהם ומתמרצים אותו להשתלט על עוד שכונות. במקום שקלמנוביץ' יעזור לדתיים לשמור על צביון שכונותיהם הוא עסוק במלחמות העירוב של החרדים.
קראו את תגובתו של דב קלמנוביץ'
הכותב הוא תושב ירושלים ופעיל בשכונת קריית יובל