חדשות כיפה

"האם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת?"

מה מרגיש אדם היודע שהמוות קרוב? איך מתמודד אדם מאמין עם הרגעים הקשים של הפרידה מהאהובים לו ביותר... מהילדים, מהבעל, מהחברים... מהעולם הזה? אורית, אמא לארבעה ילדים וחולה סופנית, התכתבה עם "חברים מקשיבים" במשך תקופה ממושכת. מכתביה הם מסמך נדיר ומדהים של גבורה ורגישות, אמונה והתמודדות. אחרי חמש שנים שהדברים היו גנוזים אנו מביאים אותם לראשונה בפניכם

mikebaird-cc-by

צילום: mikebaird-cc-by

כשהמכתב הראשון של אורית הגיע לאתר האינטרנט של "חברים מקשיבים" לא היה ברור אפילו האם היא שואלת על בעיה של מישהי אחרת או שמדובר בה עצמה. במשך כשבועיים ולאורך עשרה מכתבים נחשפו חלקי הפאזל אחד לאחד, וגילו אישיות מיוחדת במינה, העומדת בניסיון שרק מעטים עומדים בו.

כך היו מילותיה הראשונות:

יש לי שאלה המטרידה אותי מאד. מישהי חולה במחלה קשה התייעצה פעם, האם ראוי, ואיך, ליצור קשר זוגי ולהקים משפחה. מצד אחד יש בחיים ה"רגילים" את כל האופטימיות שבעולם, וזה גם מה שמחזיק על הרגלים ודוחף להתגבר. בעל אוהב, חבר אמיתי לדרך, אחד כזה שידע מראש למה הוא נכנס ועשה זאת מאהבה רבה. היא קבלה את ברכת הדרך מרב מוערך ביותר. אבל עכשיו כבר יש גם ארבע ילדים, וזהו זה, הגיע סוף הדרך. כמו שאומרים היום, היא מתבקשת ל"מדרשה של מעלה"... הילדים האלו יגדלו בלי אמא, שאהבה אותם מאד ורצתה בהם מאד, ובעל כורחה - זה עניין של ימים - לא תהיה איתם עוד. וזה מה שמטריד - האם זו אהבה או אנוכיות ללדת כשיודעים שהם יגדלו יתומים?

האם אלה נקיפות מצפון של אמא פולניה או בעיה אמיתית של הפער בין הרצונות שלנו והתקווה שלנו שהכול יהיה בסדר, לבין המציאות שאי אפשר להתכחש לה?

כעבור יום, עוד לפני שהספקנו לענות, קיבלנו מכתב נוסף:

שלחתי כבר שאלה אתמול בעניין זה, ואין תגובה, ורציתי לשאול שוב כי זה מטריד את מנוחתי. מישהי שיודעת שהיא חולה מאד - האם ראוי שתלד ילדים? כמובן שהיא רוצה בכך מאד, אבל האם זה לא להביא לעולם יתומים?

השאלה הזאת היא כבר בדיעבד, ובכל זאת - האם זה נחשב אגואיזם לרצות להחזיק ילד קטן על הידיים, או תקווה שכנגד כל הסיכויים ונגד כל תחזיות הרופאים יהיה טוב? ומה עם טובת הילדים?

אני מוכרחה לשוחח על זה עם מישהו. בבקשה.

הדברים הפתיעו אותנו. לא ידענו אז כי מדובר באישה אמיצה המתמודדת שנים עם מחלת הסרטן. אישה שבעלה נשא אותה לאישה למרות שידע על מחלתה. הוא כה אהב אותה עד שהיה מוכן ללכת יחד איתה באש ובמים. אישה, שלצד ההתמודדות הקשה עם המחלה, הביאה יחד עם בעלה ארבעה ילדים לעולם.

הצעתי לה להתקשר לקו של "חברים מקשיבים" ולשוחח טלפונית עם אחת המשיבות שלנו. אך גם הוספתי כמה מילים כתובות:

החיים הם מתנה יקרה שקיבלנו מריבונו של עולם. עלינו להודות על כל רגע מהם ולנצל כל שנייה של חיים בצורה הטובה ביותר. יש שזכו לחיים ארוכים ויש לקצרים. אך המדד העיקרי לחיים מוצלחים אינו משך הזמן. יש שבזבזו את שנותיהם הארוכות, ויש שהספיקו הרבה בזמן הקצר שהיו כאן. השאירו חותם. יש אנשים שנשלחו לכאן על ידי אלוקים לשליחות קצרה ויש לשליחות ארוכה. למה זה כך? איננו יודעים. זהו סוד ה שנשגב מבינתם של בני אדם. מה שמוטל עלינו זה לנצל את החיים שהוענקו לנו עד תום.

אישה או איש שיודעים שימיהם קצרים, אם יש ביכולתם להקים משפחה עם בן זוג שיהיה מודע למצב שלהם ובכל זאת יבחר להינשא לו - הרי זו מצווה גדולה.

לדעתי אם מבחינה בריאותית יש ביכולתה/ו להביא ילדים לעולם - זו מצווה גדולה וראוי לעשות כן, גם אם יישארו בסופו של דבר בגיל צעיר ללא אחד מההורים. מתנת החיים שהאם תיתן לילדיה כל כך גדולה, עד שעולה על כל קושי שיהיה בזה שיגדלו בלי אמא. הרי יש בינינו הרבה ילדים שאיבדו הורים בתאונה או מחלה, וב"ה חיים וגדלים לתפארת למרות הקושי.

מעבר לזה, יש בהַמְשַכָה של חיים לעולם, שיישארו גם אחרי פטירתה - במובן מסוים הַמְשַכָה של החיים שלה, על ידי ילד, בשר מבשרה.

שנזכה בעז"ה לבשורות טובות ורפואה שלימה לכל חולי עם ישראל, ואם תרצי את מוזמנת לכתוב לי עוד

כל טוב

יוני, חברים מקשיבים

לא חלפו שעות רבות והגיע מכתב שני ממנה:

תודה על תשובתך. יש לי שאלה נוספת. האם זה נכון להכין את הילדים לפרידה מאמא, לדבר על העולם הבא, או שיש בכך פגם באמונה לפיה הקב"ה יעזור והכול יסתדר? יש פער בין המלחמה הבלתי מתפשרת לחיים, הדורשת לעתים גם הכחשה של סטטיסטיקות או אמונה שאינך נכלל בתוכן, לבין הרצון שהפרידה לא תנחת כרעם ביום בהיר, לעזור להן, להכין אותן לקבל באהבה אם וכאשר כבר אי אפשר יהיה לשנות. נראה לי שהדבר הכי מחמיא לאמא הוא שהיא תהיה כל כך חשובה לילדים שהם יישברו לגמרי כשתלך. אבל מה שמחמיא הוא לא מה שנכון.

מה שנכון לאמא זה להוביל אותם למצב שבו מרגע הפרידה הם יוכלו, בכאב ובאמונה, להמשיך לצעוד לבד.

כמו שאתה ודאי מבין, אשמח לתשובה מהירה...

כתבתי לה חזרה:

שלום לך. אני מזדהה מאוד עם הקושי לאחוז בשני הקצוות גם יחד. מצד אחד, להמשיך להתפלל, להילחם ולהאמין שעוד יש תקווה (כך גם הדריכונו חז"ל - "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים").

ומצד שני - לא להתעלם מן המציאות, ואם הרופאים אומרים שייתכן והאמא תאלץ להיפרד מן הילדים בקרוב, יש מקום גם להכין אותם ברמה מסוימת לזה.

מחמאה לאמא ש"הילדים יישברו", היא לא העניין החשוב באמת, כמובן. הרי בכל מקרה לילדים יהיה קשה מאוד בלי האימא שלהם! לא צריך להוסיף להם כאב.

כיצד לעשות זאת?

אינני מומחה גדול לעניין, ואולי ראוי לשאול רבנים ואנשי חינוך בנושא כזה. לעניות דעתי המסרים שצריך לשדר הם שאמא מאוד חולה וצריך להתפלל עליה. שאמא מאוד אוהבת אותם, וגם אם היה תהיה רחוקה מהם היא תשמור עליהם מרחוק. שאבא יישאר לצידם לטפל בהם. שאם אמא תלך זה יהיה למקום טוב יותר יחד עם כל הצדיקים ושיום אחד הם עוד ייפגשו.

בהצלחה רבה וישועת ה כהרף עין.

אם תרגישי צורך את מוזמנת לכתוב לי עוד או להתקשר אלינו לקו

יוני

וכך היא כתבה בתגובה:

שוב שלום. סליחה על החזרה אל המדיום הכתוב, ולא אל שיחת הטלפון - לכתוב זה כמו לחשוב, ומותר להרהר, אבל להגיד בקול רם למישהו בטלפון זה דורש מאמץ מסוג אחר, שאין לי את הכוחות אליו...

ייתכן וצריך לתת לילדים תשובות אחרות בנוגע לשאלה "למה". כמבוגרים אנחנו יודעים שאין לעשות את חשבונו של מקום. האם התשובה לילדים יכולה להיות כזו? או שהם צריכים תשובה בנוסח "אמא צדיקה והקב"ה רוצה אותה לידו", כשאמא יודעת שהיא ממש לא צדיקה...

כעבור כמה דקות היא שלחה תוספת:

שלום יוני.

עוד דבר - אני מצטערת שלא הבעתי את תודתי האמיתית על האוזן הקשבת, ועל כך שאתה נמצא שם בעת כזאת. אני מודה ונרגשת. העולם הזה נפלא בזכות אנשים כמוך. אני מודה לך מאד על התייחסותך המהירה והתומכת. לו היית יודע כמה חשובה נוכחותך ברגעים של סערת נפש.

ועוד שאלה, כנראה אחרונה, כי נראה לי שאת האחרות אתקשה לשאול. במצב כזה יש לא רק ילדים, אלא בראש ובראשונה בעל אהוב, חבר נעורים, המושיט יד עוזרת ולב תומך בכל צעד. הוא צריך להתחתן שוב ולא להישאר בודד. אם קשה לו לשמוע על כך בעל פה, האם נכון להשאיר לו מכתב, בכתב יד, ובו בקשה מסוג כזה? זה תובעני מדי?

לפעמים נגמר הכוח...

אורית

הדברים האחרונים ממש הדהימו אותי. אישה צעירה שוכבת על ערש דווי, חולה ומיוסרת כשהמוות קרוב, ומה שהיא חושבת עליו זה לדאוג לבעלה שיתחתן אחר כך שוב. כתבתי לה חזרה:

אורית יקרה.

שמחתי לגלות סוף סוף את שמה של האישה האמיצה שאני מתכתב איתה. שלחי לי בבקשה את שמך המלא ואת שם אמך, ואתפלל עלייך בעז"ה וגם אעביר לאחרים.

בני כמה הילדים שלך? רוצה לספר לי עליהם?

לגבי מה ששאלת מה לומר לילדים על השאלה למה? - לדעתי במקרה כמו זה אין צורך ואין טעם בלנסות להסביר לילדים למה. גם אנחנו, המבוגרים, לא יודעים למה, ואנחנו משתדלים להמשיך לחיות למרות השאלה הזו ואיתה. לא צריך לספק לילדים שקרים או תשובות ילדותיות שעם הזמן בעצמם ייווכחו שאינן מספקות. אפשר לומר להם שלא הכול אנחנו מבינים ולא הכול אנחנו יודעים. יחד עם זה לומר ולהדגיש שאמא הולכת למקום טוב יותר, ותהיה שם יחד עם כל הצדיקים, עם אברהם אבינו ושרה אמנו,עם משה רבינו וכדו, יחד עם סבא וסבתא או קרובים שנפטרו (אם הילד מכיר אותם), וכן שאמא תמיד אוהבת אותם ותשמור עליהם מרחוק, ושאם יהיו טובים וצדיקים היא תדע וזה ישמח אותה.

לגבי שאלתך על הבעל. אני מלא התפעלות על כך שבמצב הזה את חושבת על בעלך ועל העתיד שלו. אשריו שיש לו אישה כמוך! אין מילים בפי. אני מסכים עם מה שכתבת שלא טוב לאדם להישאר בודד (וגם לילדים טוב וחשוב שתהיה להם אמא). אם קשה לו לשמוע את זה בעל פה (זה מובן מאד, בעיקר עכשיו, כשאת עוד לידו), להשאיר מכתב או צוואה שתיקרא עוד איזה זמן זה רעיון טוב. תוכלי לכתוב שם שישמח אותך לדעת שהוא ימשיך את החיים שלו, וינסה לבנות אותם מחדש. זה לא יהיה קל אבל את סומכת עליו שהוא ימצא את הכוחות לצעוד קדימה, למצוא אישה טובה שתהיה גם אמא שתגדל את הילדים שלכם ולהמשיך לחיות בשמחה ועם כל הכוחות. הנחמה שלך תהיה לדעת שכל הבניין שהתחלת לבנות ממשיך לפרוח ולצמוח, הבית שהקמת, הילדים שהבאת לעולם, הבעל שנישאת לו, ממשיכים לחיות ולהתקדם ושומרים בליבם את כל מה שנתת להם ולימדת אותם.

אם תרצי את מוזמנת להמשיך לכתוב לי, ואם תרצי לדבר בטלפון - בשמחה (מצורף המספר שלי).

מעריך מאוד, מתפלל ומקווה לישועה

יוני

למחרת הטלפון שלי צלצל. מבעד לשפופרת שמעתי קול רך. רועד וחלש מצד אחד, אך עם נימה של כוח עצור ועקשנות, מצד שני. היא לא האריכה בדבריה: "זאת אני, אורית", היא אמרה.

שמחתי מאוד על ההזדמנות לשוחח ישירות. רציתי להאריך יותר בשיחה, לשמוע ממנה על עצמה, על המשפחה ועל ההתמודדות, אבל היא קיצרה בדבריה.

"רציתי רק להגיד לך תודה רבה על הדברים. זה מאד עוזר לי". הצעתי לה להתקשר שוב כשתרצה לדבר עוד ובזה הסתיימה השיחה.

למחורת כתבה לי:

יוני שלום. חשבתי היום שכבר לא יהיה לי כוח לקום אל המחשב, וניסיתי לדבר בטלפון. מסתבר שזה לא פשוט. כנראה שלכתוב קל יותר. האמת היא שזו שוב שאלה בדיעבד, כיון שההחלטה כבר נעשתה. אני חושבת שנכון יותר להיות בימים האלה בבית ולא בבית החולים. אין לי מה לחפש שם יותר. האיכות של הימים הקרובים חשובה לי ביותר.

תודה שוב

אורית

הבנתי מהדברים שהיא החליטה לעזוב את בית החולים כדי לבלות את הימים האחרונים בבית, בחיק המשפחה. כתבתי לה חזרה:

אורית יקרה.

ממש התרגשתי לשמוע את קולך אתמול, ואני מאוד מעריך את זה שהתקשרת. הייתי שמח לדבר איתך יותר, בטלפון. אני בטוח שזה לא קל בשבילך, אבל אם רק תהיי מוכנה מאוד הייתי רוצה, ואולי אוכל לעזור יותר.

כתבת לי שאת נמצאת בבית. אם באמת בבית החולים לא יוכלו להקל עלייך ולשפר במשהו את המצב, אז אני מבין לגמרי את הרצון שלך להיות בבית, שם נעים וההרגשה טובה יותר.

אני מקווה שהשיבה לבית תתרום להרגשה ולמצב הרוח שלך.

יוני

שלחתי לאורית מכתב נוסף והצעתי לה לשוחח בטלפון עם איזה רב גדול כדי לשמוע ממנו דברי חיזוק ואמונה ברגעים האלו. אמרתי לה שתגיד כל שם שתרצה, ואני אשתדל לתאם ביניהם.

אורית, בכל אופן, לא התקשרה אלי שוב. אך כשקראתי את מכתבה הבא עמדו דמעות בעיניי:

יוני יקר שלום.

אני מניחה שתסלח לי על הכינוי "יקר", ותקבל אותו כמחמאה. העובדה שיש לי ברגעים האלה מישהו מחוץ למעגל הסובב לומר לו דברים שאינני יכולה לומר לאנשים סביבי, יקרה לי ביותר.

לא, לא התקשרתי אליך שוב. קשה לי לדבר הרבה, זהו מאמץ גדול, ואני שומרת את הכוחות לשיחות שצריך לעשות עכשיו.

כמו השיחה שהייתה לנו בערב שבת. ביקשתי מבעלי שלא ילך לבית הכנסת, ושנתפלל כולנו יחד קבלת שבת. החלום שלי היה לעשות את זה על שפת הים, אבל לכך, כמו שאמרתי, נדרשים כוחות שכבר אינם. למרות שבעלי מקפיד על שלש תפילות במניין, ישבנו עם ארבעת הילדים על המרפסת והתפללנו. ואז שאלה הגדולה (בת 6 וחצי) אם גם אמא זורחת אחרי שהיא שוקעת... הסברתי לה שזו זריחה מסוג אחר, שהיא תבוא כשיזרח אור חדש על כל עם ישראל. היא אמרה שדווקא כשהשמש שוקעת הצבעים שלה הכי חזקים והכי יפים. ביקשתי ממנה שבערבי השבת הבאים, כשהיא תדליק את הנרות במקומי, שתזכור את היופי של הצבעים האלה, ושתדע שאני שם, שולחת אליה את שבת המלכה.

וזהו הכאב הגדול. הגעגוע.

אני יודעת שלא אלווה אותה לכיתה א ביום הלימודים הראשון שלה. זה שלחופה שלה לא אגיע, כבר ידעתי מזמן. לא חשבתי כל כך רחוק. אבל לפחות כיתה א...

והשנייה, החכמה, שכבר בגיל חמש יודעת לקרוא ודואגת לעטוף את כולנו בחום.

והשלישי, טוב הלב שמוכן תמיד לוותר ורוצה לעזור בכל דבר.

והקטנה אפילו לא תזכור אותי. בת שנה. כל כך רציתי לראות אותה מתחילה ללכת.

האיש האהוב שנשא אותי לאישה למרות שידע על מחלתי, ישן עכשיו לצידי, ונשימתו כבדה. כמה הרבה מוטל על כתפיו, וכמה עוד יהיה עליו לשאת. את כל יופיו של העולם הייתי מעניקה לו, לו רק יכולתי. כבר שנה, מאז התגברה המחלה, שהוא ישן "בנעלי בית". הוא זה שקם לתת בקבוק, להרים מוצץ, לסדר שמיכה שנפלה. כשהוא היה יוצא למילואים, הוא תמיד צחק עלי ואמר, שאולי הוא מתאמן להיות חייל, אבל בו זמנית אני מתאמנת להיות אלמנה...

אז עכשיו, אמרתי לו, אני עושה לו אימונים. לא של חודש, של שנה, ולא למלחמה קצרה, אלא לכל החיים.

אלמן מצטיין.

לא השתגעתי, יוני. ההומור פשוט עוזר. אי אפשר לקחת את החיים ברצינות תהומית כל כך, כי הכאב יהיה בלתי אפשרי. כך המצאנו לנו ביחד את הכינוי "נרקומנית", בגלל כל הטיפולים וחמרי ההרגעה, "מדרשה של מעלה" במקום ישיבה של מעלה (סוף סוף הרי זכיתי להיות מן הבוגרות הראשונות של המדרשות לבנות, מהפכה בקנה מידה עולמי, אבל על כך בפעם אחרת. אם תהיה).

אני רוצה לספר לך משהו. ביקשתי מהאחים שלי ומההורים שנצא ערב אחד למסעדה רק אנחנו, בלי בני זוג וילדים, לערב של צחוקים כמו פעם, כשהיינו קטנים. אמא שלי הבינה, לאבא היה קשה מאד. האחים שלי תפסו את הרעיון. אומנם זה התבצע בסוף ליד השולחן בבית הוריי, ולא במסעדה, אבל זה היה עדיף. והאוכל של אמא... נכנסנו לראש. הצקנו אחד לשני כמו שהיינו עושים בתיכון. רבנו תור מי לערוך את השולחן והם אמרו שתורי, כי אחר כך הם יצטרכו לעשות במקומי כל החיים... האחים שלי הוציאו את האופרטה שהם כתבו לי לבת מצווה, והדמעות שהיו לנו בעיניים היו באמת מצחוק.

באותו לילה ישנתי בלי תרופות לראשונה מזה הרבה זמן.

שאלת אותי אם ארצה לשוחח עם אחד הרבנים החשובים שאת שמותיהם מנית בפני. תודה רבה, אבל לא. תסלח לי אם אומר לך שזה נשמע לי קצת נוצרי. אני לא עושה עכשיו וידוי על חטאי. חטאי גלויים וידועים, ועמידתי דלה וריקה.

אינני זקוקה לנחמה. אני הולכת לעולם שכולו טוב.

כאב הגעגוע גדול, אבל הדרך ברורה.

לא ממש נראה לי שאבלה בגן עדן, יש לי מינוס בבנק המצוות, אבל אני יודעת שבדרך, לפחות, אעבור ליד כסא הכבוד. שם אתפוס באדרתו ואבקש כי את כל האושר שנתן לי בתמצית, בחיים אינטנסיביים, מלאים וקצרים, יפרוש לאהובים עלי, ולכל עם ישראל, לקצת יותר תשלומים.

כמו שאתה מבין לא כתבתי הפעם כדי לשאול.

תודה על שהיית שם כשנזקקתי לך.

אורית


אורית יקרה.

"דווקא כשהשמש שוקעת הצבעים שלה חזקים והכי יפים", אמרה הבת המקסימה שלך (איך קוראים לה?). כשסיימתי לקרוא את המכתב שלך, אורית, לא יכולתי שלא להסתנוור מהצבעים היפהפיים שלך. מהמבט המפוכח גם ברגעים האלו, מהיכולת להישאר עם הראש מעל המים ולהתעקש לשמוח ולחיות (יש לך הומור מיוחד במינו, את יודעת?), ומהדאגה הגדולה והרגישות לאנשים היקרים לך. אני מתאר לעצמי שיש אנשים שבמצב כמו שלך מאבדים את העשתונות, שוקעים בדיכאון ונתונים רק בעצמם, כשגל של רחמים עצמיים שוטף אותם. ואת כל כך לא כזאת! אולי תגלי לי את, מאיפה הכוחות, התבונה, הרצון לחיות עד הסוף כל רגע של חיים? מה נותן לך את הכוח להמשיך הלאה, להיאחז בחיים ולהעריך את מה שיש?

כתבת שהקושי הגדול ביותר זה הגעגוע. אני מתאר לעצמי שזה באמת לא קל, במיוחד לאדם רגיש ואכפתי כמוך.

נדמה לי שאחד הדברים שיכולים לעזור לנו להתמודד עם התחושות האלו, זו הידיעה שהפרידה הזו היא זמנית בלבד. "לנצח אחי אזכור אותך תמיד, וניפגש בסוף אתה יודע...", אמרו מילות השיר הידוע, ולי זה הזכיר סיפור אחד, שאני מעתיק לך אותו כאן: "הייתה אישה אלמנה שבנה היחיד שנותר לה מבעלה נהרג באחת ממלחמות ישראל על תקומת מדינתנו. היא שקעה בדיכאון עמוק, התנתקה מהסביבה ואיבדה את הקשר עם בני אדם ומכריה חששו לחייה. אחד מהם יעץ לה לעלות לקברו של הצדיק ר אריה לוין ולשפוך שם את מר ליבה. לאחר לחצים ושכנועים היא עלתה לקברו, עצובה בודדה ומיואשת מהחיים, כשליבה הומה מגעגועים לבנה היקר שאיננו עוד.

היא ניגשה לקבר של ר אריה וקראה את המילים שהיו כתובות על המצבה:

"אני מבקש מכל מי שיעלה להשתטח על קברי שיאמר בפה מלא: "אני מאמין באמונה שלמה שתהיה תחיית המתים בעת שיעלה רצון מאת הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד ולנצח נצחים".

האישה קראה את המילים שוב ושוב ולפתע אורו עיניה: "הבן שלי יחיה! הוא ישוב אליי, הוא יחזור..."

מאותו רגע השתנו חייה. היא הצליחה להתעודד ולהתגבר ולחזור לחיים כבן אדם מן השורה".

זה הסיפור, אורית, ולי הוא נתן הרבה בהתייחסות לנושא של המוות.

בכלל, אנחנו כאנשים מאמינים משקיפים על המוות ממקום אחר לגמרי. אנחנו יודעים שהחיים לא התחילו כשנולדנו ולא מסתיימים כשנמות. לבוגרת מדרשה אני מרשה לעצמי לצטט את המשפט הידוע של הרב קוק זצ"ל באורות הקודש: "המוות הוא חזיון שווא. טומאתו היא שקרו. מה שבני אדם קוראים מוות הרי הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם". המשפט הזה נכתב לפני כמאה שנה, אבל העוצמה הנצחית שלו מהדהדת עד היום. שמעתי פעם מישהו שאמר שכשתינוק נולד הוא בוכה וכולם שמחים. לעומת זאת, כשאדם נפטר, כולם בוכים, אבל הוא...שמח. הנשמה שלנו יורדת לעולם לזמן קצוב, קצר או ארוך, כל אחד כלפי מה שראוי לו, והיא ממשיכה הלאה במסעה לעולם שכולו טוב. עבוּרה, דווקא הירידה לתוך מחשכי העולם הזה, היא הצד הקשה והכואב, והיא...בוכה. המעבר לשלב הבא, "התגברות החיים ותעצומתם", בלשונו של הרב קוק, היא הדבר המשמח באמת בשבילה, ואז היא - צוחקת. "עוז והדר לבושה, ותשחק ליום אחרון". אני יודע שזה לא מבטל את הקושי ואת הצער על הגעגוע (ובכלל, מי שאני, מהמקום שאני נמצא בו, שאעז לבוא ולהגיד לך דברים) אבל נדמה לי שהוא קצת מקהה אותו. ומה את חושבת?

אורית יקרה, הרשי לי להגיד לך עוד משהו. אנחנו מסתובבים בעולם הזה מלאי שאלות וקושיות על אלפי דברים שקורים. לנו באופן אישי, ובעולם בכלל. "למה זה מגיע לנו? למה אי אפשר אחרת? מה פתאום מתרחשים דברים כאלו?". השאלות הללו מנקרות בראשנו ללא הרף. הבעיה הגדולה היא שהן מחלישות אותנו, פוגעות בשמחת החיים ובזרימתם, ולפעמים מייסרות יותר מאשר הצרות עצמן.

העולם הבא קרוי "עולם שכולו טוב". אולי אחד הדברים הטובים שבו הוא ששם אין כבר שאלות יותר. הכול מתפוגג כמו בקסם, ופתאום הכול ברור ופשוט. ברגע אחד מפציע מבט בהיר ומבינים את הכול ממש. ואז ברור לנו שפשוט כך צריך להיות ולא יכול להיות אחרת.

שמעתי פעם ממישהו משל להמחשת העניין. כולם מכירים את הסיפור אַחֵי יוסף. הם ירדו למצרים, בסך הכול כדי לקנות אוכל להחיות את נפש ילדיהם ברעב ופתאום המושל המצרי מגלה בהם "התעניינות יתר". הוא נטפל אליהם על לא עוול בכפם, הם מואשמים בריגול, מוצאים את כספם באמתחתם, אחיהם אחד נאסר, המושל דורש שיביאו את האח הקטן, הם דואגים לאב הזקן שעלול לא לעמוד בכל זה ולמות. האחים הולכים מתוסכלים וממורמרים, וגדושים בשאלות וטענות כלפי ריבונו של עולם. "מה זאת עשה אלוקים לנו?", הם מקשים בכאב, מה פתאום זה קורה? מה הוא נטפל אלינו? ולמה זה מגיע לנו.

אלא שעשרות סימני השאלה נעלמים נמוגים ברגע מדהים אחד. שתי מילים בלבד אמר להם המושל המצרי ופתאום, בשנייה אחת, נפלו כל האסימונים. הכול היה מובן פתאום: "אני יוסף! העוד אבי חי?"

גם אנחנו כשנגיע לעולם האמת ונשמע ונחזה באופן הממשי ביותר במילים אני ה, ייפתרו לנו ברגע כל השאלות שעכשיו כל כך מכאיבות לנו. על עצמנו ועל מה שקורה בעולם.

הרבה אנשים, ואני בתוכם, מתקשים להבין למשל על מה באה עלינו כל ה"התנתקות" הזו שאנו נמצאים באמצע המאבק כנגדה. למה דווקא האנשים הכי צדיקים ועם מסירות הנפש הגדולה של גוש קטיף, צריכים לספוג על בשרם את העוול הנוראי הזה. מה טוב בזה בכלל ומה יצא מזה לעם ישראל. אלו שאלות גדולות. עכשיו אנחנו יכולים רק להעלות השערות וספקולציות של בני אנוש קרוצי חומר בעלי מבט חלקי על העולם. מסקרן אותנו מאוד להבין באמת את הסיבה לכל הדברים הגדולים והקטנים שמתרחשים. הטובים, אך בעיקר הרעים שקיימים בעולם. כרגע אנחנו נשארים בסימן שאלה. יום אחד הכול יהיה ברור.

רק דבר אחד חשוב אני רוצה לבקש ממך. גם כשתהיי במקום אחר בו הכול מובן וברור, קרובה לקב"ה ומשקיפה על הכול מן המבט של העולם העליון, לא תשכחי להמשיך ולהתפלל ולבקש גם על אלו שנמצאים כאן עלי אדמות, שמתייסרים בשאלות ובניסיונות, שהקב"ה יישלח להם הארה להבין קצת יותר מה שקורה כאן, וכוחות להתמודד גם עם הדברים הלא ברורים ולא ידועים.

לסיום, עוד דבר אחד - הצעתי לך, אורית, לשוחח עם רב גדול. אני לא מבין מדוע קישרת את זה ל"מנהג נוצרי". נראה לי שבזמנים כאלו, כשנמצאים ב"רגע של אמת", טוב לשמוע דברים מאדם גדול שיש לו מבט מרומם וגבוה יותר, שיכול גם קצת להאיר לנו את הדרך ואת הסיבוכים.

בכל אופן, עשי כרצונך, אך זכרי שהצעתי בעינה עומדת. לדעתי זה יוכל לתת לך כוח וחיזוק.

אני נפרד ממך בינתיים, מתוך הרבה הערכה ותפילה

תודה ששיתפת אותי בחייך האישיים ודברים שעברו עלייך ואת מוזמנת לכתוב ולספר לי עוד (איני רוצה להכביד עלייך. רק כמה שתוכלי)

יוני

כשניגשתי לשלוח לה את המכתב גיליתי במחשב שכבר המתין לי מכתב ממנה:

שמעתי את דברי הרב אבינר אמש בעצרת (הערת הכותב: עצרת מתנגדי ההתנתקות שהתקיימה בשדרות). הוא אמר שגם אם לא יהיה גוש קטיף בידינו הא עדיין חלק מארץ ישראל. זה לא כמו הדיבורים שהיו לפני שבועיים, שאז צעקו כולם "היה לא תהיה". יש כאן, בחכמה רבה, אלמנט של השלמה וקבלה. צריך לשמור על האמונה גם ברגעים כאלה.

אני חושבת על תוכנית ההתנתקות הפרטית שלי, שבודאי לא נכפתה עלי בהליך דמוקרטי תקין או לא תקין.

אני לא מוכנה שאותי יוציאו מן הבית צועקת ומצווחת ושוברת את כל האמונות שחונכתי עליהן. אז בהתנתקות הפרטית שלי הזמנתי את אהובי לעזור לי לארוז את הבית, לקחת ממנו מזכרות. לא בראש חפוי, בראש מורם. בהרבה כאב על השבר הזה אבל בחוכמה קדימה. ואתה שבאת להזדהות איתי בקטיף שלי - שרק יהיה לך כוח ואומץ לעזור לאחרים לפרוק את הארגזים שלהם במקום החדש.

אורית

לצערי, כאן חסר לי מכתב אחד שכתבתי לה, שנמחק בגלל בעיות טכניות במחשב. תוך כמה שעות היא כבר כתבה לי שוב

יוני שלום.

אני לא באמת יודעת מה מחכה שם, מעבר לפינה. לכן הביטחון בו מדברים כל מיני אנשים על מה שקורה בעיתות כאלה מתמיהה אותי. בעיניי זו לא שאלה של ידיעה, אלא של בחירה. אני בוחרת להאמין שזהו עולם שכולו טוב. מתוך האפשרויות העומדות בפני: לזעוק על ההליכה לתוהו או להשלים עם ההליכה, ולקוות שאפגוש שם את הרי"ף הרא"ש והרמב"ם. אני בוחרת בשנייה. זו שאלה של החלטה.

וההחלטה הזו לא נוגעת רק בי, יש אנשים סביבי שאני צריכה להחליט אם להשאיר אותם עם פצע פעור, רגשי ואמוני, או לתת להם פתח לבנות מחדש אחרי המבול.

עד לפני חודש הצלחתי להשתתף אצלנו בשיעור דף יומי מדי בוקר. תחושת הנצחיות, העובדה שאני לומדת היום את מה שאמרו אביי ורבא לפני 1500 שנה היא משכרת. החיים חזקים מהכול. ושמחת החיים צריכה לקבל גם את מציאותו של המוות.

וכדאי שאנוח...


אורית יקרה.

לאט לאט את חושפת עוד חלק מהפאזל שלך, ומפתיעה אותי כל פעם מחדש. לא הרבה נשים לומדות דף יומי, ועוד פחות מזה, נשים נשואות ואמהות לילדים. זה דבר מיוחד במינו. אני מבין ומזדהה עם התחושה שתיארת על החוויה העצומה של להפוך לחלק מבית המדרש של עם ישראל, כשדורות על דורות של החכמים הגדולים ביותר מצטרפים יחד לברר את דבר ה, ואתה, הקטן, זוכה לקחת בזה חלק, לשאול ולתרץ ואפילו לומר כמה סברות משלך. אני לומד בישיבה כבר כמה שנים וזוכה לעשות את זה רוב היום, ואני ממש שמח על הזכות הזו. אני מקווה שיום אחד, אזכה גם לפגוש את כל אותם האנשים הגדולים שרק זכיתי ללמוד את דבריהם (ואולי גם לקבל תשובות לכמה שאלות שנשארו אצלי פתוחות ללא תשובה תוך כדי הלימוד...), אבל זה כבר יהיה במקום אחר. בעולם אחר.

כתבת ש"הבטחון בו מדברים על עיתות כאלה מתמיהה אותי. בעיניי זו לא שאלה של ידיעה, אלא של בחירה. אני בוחרת להאמין שזהו עולם שכולו טוב".

בדבר אחד אני מסכים איתך, אורית. באמת, להיות בטוחים במה שהולך להיות שם - אי אפשר. מדובר בדבר שהוא מעבר להשגתנו. הרמב"ם כותב אפילו על הנביאים שכנראה הייתה להם איזו השגה במהותו של העולם הבא, שלא דימו אותו כדי "שלא יפחתו אותו בדמיון". זה משהו מעבר ליכולת הַהַכַלָה של הכלים שלנו. יחד עם זה ישנם דברים שאנו יודעים בוודאות על אותו עולם הבא. דברים שהגיעו אלינו במסורת, שמתבררים מספר הספרים ומפנימיות התורה. "האדם לא נברא אלא להתענג על ה, ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא" (מסילת ישרים, הקדמה), "העולם הזה פרוזדור בפני העולם הבא" (מסכת אבות), הם ביטויים שבאים לומר לנו שעם כל זה שאנחנו מרגישים את עצמנו (בדרך כלל) כל כך טוב בעולם הזה, המקום האמיתי שלנו באמת הוא העולם הבא. נעים זמירות ישראל מצליח בדרכו המופלאה בספר תהילותיו להעביר לנו משהו מכיסופיה של הנשמה העורגת אל דודהּ, את ההשתוקקות האדירה של בת המלך (לפי המשל של המדרש) לשוב אל בית אביה. כל הטוב שנוכל להעלות בדעתנו במושגי העולם הזה שלנו, מחווירים כשמדובר בשיבת הנשמה אל מקור חייה. "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה" (מסכת אבות).

אני יכול להכביר במילים לפה ולשם, אורית, אך תמיד אסתובב סחור סחור סביב הדבר הגדול שמילותיי לא מגיעות אליו כלל - העולם הבא. איני יכול להתאפק מלהעתיק לך כאן כמה משפטים מדברי הנשר הגדול, הרמב"ם: "וכמה כמהּ דוד והתאווה לחיי העולם הבא שנאמר לולא האמנתי לראות בטוב ה בארץ חיים כבר הודיעונו החכמים הראשונים שטובת העולם הבא אין כוח באדם להשיגה על בוריה ואין יודע גדלה ויופייה ועצמה אלא הקב"ה לבדו ושכל הטובות שמתנבאים בהם הנביאים לישראל אינן אלא לדברים שבגוף שנהנין בהן ישראל לימות המשיח בזמן שתשוב הממשלה לישראל, אבל טובת חיי העולם הבא אין לה ערך ודמיון ולא דמוה הנביאים כדי שלא יפחתו אותה בדמיון. הוא שישעיהו אמר עין לא ראתה אלוהים זולתך יעשה למחכה לו" (הלכות תשובה).

אבל אורית, הציניות לא עוזבת אותך גם כשאת מדברת על המקום הזה, ולא כל כך הבנתי את הביטחון שלך ש"לגן עדן לא אגיע", "יש לי מינוס בבנק המצוות" (באחד המכתבים הקודמים שלך).

את חשבונותיו של הקדוש ברוך הרי איננו יודעים. את ערכם של הייסורים שאת עוברת ושעברת, גם איננו יודעים.

את המשמעות של כל השתדלות שלך עכשיו להמשיך לחיות ולדאוג לאנשים הקרובים אלייך - גם הם נסתרים מאיתנו.

אפילו הרהור תשובה מסוגל לשנות את מצבו של האדם מן הקצה אל הקצה, לימדונו חז"ל.

אז למה הציניות? מנין הביטחון הזה?

אני ממש נאלם דום ומצדיע לך כשאני קורא את ההתייחסות שלך לכל מה שקורה עכשיו. אין לי ספק שאני ועוד הרבה אחרים יכולים ללמוד ממך הרבה. "יש קונה עולמו בשעה אחת" אמר רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, ואני תוהה לעצמי- מי יודע, אולי דווקא עכשיו זאת השעה שלך, ועם כל הקושי "לפום צערא אגרא"? (לפי הצער - השכר. מתוך מסכת אבות)

השעה כבר אחת בלילה עוד מעט ואני חייב לסיים. אני מרשה לעצמי לשאול רק עוד דבר אחד. התלבטתי האם לפתוח את העניין כי הנימה מדברייך הייתה חד משמעית, אבל בכל זאת- האם את בטוחה בדרך אליה את הולכת? האם מבחינה רפואית אין עוד אפשרויות ודברים שניתן לעשות למענך?

אני מקווה שהדברים שלי לא מכבידים עלייך ומכאיבים לך.

היי ברוכה

יוני


יוני יקר שלום.

אני מבקשת לומר רק את הדברים הבאים: אנא, אל תבלבל בין ציניות לבין הומור. ציניות היא ספקנית ומרירה, הומור הוא תרופה בריאה. אני רחוקה מלהיות צינית. אני ישרה עם עצמי ולא עושה הנחות לשכיב מרע.

אנא, אל תבקש ממני לפרוש בפניך את תולדותיה של מחלתי, את הטיפולים שעברתי, את האיברים מהם כבר נפרדתי, את הייסורים. לא היה זה ממנהגי אף פעם, ולא נראה לי שאשתנה. לא קיים טיפול שידוע לי עליו. הנה אני כותבת שחור על גבי מחשב, ועכשיו בלי הומור: אני עומדת למות ואין מי שיכול לעזור לי, מלבד חסדי שמים.

ואולי זה מה שניסיתי לומר ולא היה כל כך ברור: הכול בידי שמים, חוץ מיראת שמים, ובמה שבידי ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי.

השאלה הראשונה ששאלתי אותך הייתה בדבר ההגינות שיש בהולדת ילדים שיגדלו בלי אמא. בעקבות דבריך ברור לי יותר שלא הייתה לי דרך אחרת, ואולי האחריות האימהית היא החסד שניתן לי משמים, כי אולי היא זו שגורמת לי להחזיק ראש מעל המים.

אנא התפלל עבורי שהכאב לא יהיה גדול מדי.

והושט יד לאחרים.

אורית

במשך הימים בהם התכתבתי עם אורית הייתי בודק את האימייל יותר מפעם ביום. לא ידעתי עוד כמה זמן יש לנו, ורציתי לנצל את ההזדמנות המיוחדת הזו להיות בקשר עם בן אדם המתמודד בגבורה עם ניסיון כל כך קשה ולנסות לחזק ולעודד אותה ככל יכולתי. ראיתי שההתכתבות שלנו חשובה לה (היא תמיד קראה כל מכתב ששלחתי זמן קצר ממש אחרי ששלחתי אותו, וכתבה לי חזרה), ושמחתי על הזכות להויל במשהו לאדם כזה.

בערב שבת האחרונה חשבתי לשלוח לה דרך האימייל ברכת שבת שלום. כשנזכרתי שעוד לא עשיתי את זה השבת כבר נכנסה. בליל שבת בסעודה הייתי מהורהר. אשתי שאלה על מה אני חושב. אמרתי לה שחשבתי על השבת של אורית. על זה שכל שבת בשבילה זו אולי השבת האחרונה. על זה שהיא מנסה לנצל כל נשימה כדי לחיות ולהיות עם האהובים לה. על זה ש...זה כבר היה עצוב מדי בשבילי, אז הפסקתי.

במוצאי שבת כתבתי לה שלמפרע אני רוצה לשלוח לה שבת שלום ואיחולים שה יישלח לה כוחות ושמחה. לא קיבלתי תשובה.

במשך כמה ימים לא שמעתי ממנה. שלחתי לה כמה מכתבים ולא הייתה תגובה. לא ידעתי האם עדיין יש לה כוח והאם היא מעוניינת לקרוא את המכתבים שלי.

את מכתבי האחרון אליה כתבתי במוצאי שבת:

אורית יקרה שלום. מה שלומך?

לא אוכל להאריך כעת אבל רציתי לומר רק עוד דבר אחד לגבי הקשר בין ההורים לילדים. כתבת על הילדים היקרים שלך וכמה את רוצה להיות איתם יחד ברגעים הגדולים.

סיפרתי לך על האישה שקיבלה תנחומים על בנה מעל קברו של ר אריה לוין כשעניין תחיית המתים נגע בליבה. אך חשוב לדעת - הקשר בין הורים לילדים הוא דבר עמוק ופנימי גם מעבר למגבלות המקום והזמן של העולם הזה. העובדה שילד שאומר קדיש או עושה מעשים טובים מצליח לרומם ולהעלות את נשמתם של הוריו שנמצאים בעולם אחר מלמדת על כך שמדובר בקשר נשמות שחוצה גבולות והגדרות. בעת שמחה (חתונה וכדו), כתוב בספרים, מגיעות נשמות ההורים לשמוח בשמחת בניהם. אל תדאגי. אינך עוזבת את הילדים שלך. ה בחר בך להביא את החיים שלהן לעולם, ומאז ועד עולם אתן תהיו קשורים בקשר בל ינתק. הדבר נכון גם לגבי החצי השני של נשמתך - בעלך.

קשר נשמות אינו נעצר ואינו מוגבל בגלל בעיות של העולם הזה.

תמיד תהיו קשורים ומאוחדים.

היי ברוכה וחזקה

יוני

באמצע השבוע אשתי ואני ירדנו לגוש קטיף להצטרף למאבק לעזרת אחינו הגיבורים למניעת הגירוש, והצטרפנו לאחד היישובים שם. ביום חמישי בבוקר הטלפון שלי צלצל. על הקו היה קול לא מוכר של אישה.

"אתה לא מכיר אותי", אמרה, "קוראים לי מיכל. אני גיסה של אורית".

שמחתי ממש. "מה שלום אורית?", שאלתי, "איך היא מרגישה? כבר כמה ימים שהיא לא כותבת לי".

שתיקה השתררה מאחורי הקו.

"אורית איננה..."


אורית נפטרה בליל שבת האחרון. היא הלכה לישון ולא קמה עוד.

בת שלושים ושלוש הייתה במותה. היא נפטרה אחרי מאבק של שנים ארוכות במחלת הסרטן, בהן הספיקה להתחתן ולהביא לעולם שלוש בנות ובן. השאירה אחריה בעל מסור שנשא אותה לאישה למרות שידע על מחלתה. היא לימדה את המשפחה ואת הסובבים אותה הרבה על גבורה, אמונה והתמודדות.

אחרי מותה מצאו פתק שהשאירה בכתב ידה (בימים האחרונים לחייה היא לא יכלה לדבר יותר ורק כתבה פתקים). בצד אחד היה כתוב מס הטלפון שלי ובצד השני היו כתובות כמה מילים:

"להתקשר ליוני ולומר לו שאני שם, ב"מדרשה של מעלה", ושפגשתי אותם... כל זמן שהנר דולק..."

בימים לא פשוטים כאלו עבור עם ישראל, כשאנו מתמודדים ועומדים מול שאלות קשות על ההתנתקות, אורית כבר נמצאת במקום בו אין שאלות יותר. אני מאמין שהיא כבר מבינה הכול ומחייכת אלינו מלמעלה.

אני מקווה שהיא תקיים את מה שהבטיחה במכתבה: "אעבור ליד כסא הכבוד. שם אתפוס באדרתו ואבקש שאת כל האושר שנתן לי בתמצית, בחיים אינטנסיביים, מלאים וקצרים, יפרוש לאהובים עלי, ולכל עם ישראל".

אמן.

תהי נשמתה צרורה בצרור החיים, ויהיו הדברים הללו לעילוי נשמתה.

נכתב ביישוב נצר חזני שבגוש קטיף, מתוך פיזור הדעת וקשיים, יחד עם אמונה, תפילה ותקווה גדולה.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר