חשוב לי לפתוח ולומר שאני אוהבת תכניות ריאליטי. עוקבת אדוקה של המירוץ למיליון ומנתחת כל פרק של אהבה חדשה, כך שאני לא מתיימרת להטיף על מציצנות או על עודף טראש, שהרי אני חוטאת בשניהם. ובכל זאת, מאז ומתמיד, "האח הגדול" לא עוברת לי בגרון.
בניגוד לתכניות כמו "חתונה ממבט ראשון" או "אהבה חדשה" שמתיימרות (ברור לי שבסופו של דבר גם עבורם הדבר החשוב ביותר הוא הרייטינג) להביא ערך מוסף של מציאת אהבה, ליווי פסיכולוגי, תהליך מרגש עם לפחות סוף אחד שמח, "האח הגדול" לא מביאה לי שום דבר. להפך. עם כל פרק שניסיתי לצפות בתכנית הזו הרגשתי את האינטלגנציה שלי עומדת למבחן.
ניסוי חברתי שמביא את המשתתפים עד לקצה גבול היכולת ומוציא מהם את הצדדים הכי מכוערים שיש
לאח הגדול אין באמת פורמט: בוא נכניס לבית אחד דיירים ודיירות, במשבצות קבועות של דתי תורן, נציג להט"ב, בחור עם סיפור קורע לב ובחורה עם כרטיסייה לד"ר קליין, וניתן לכולם להשתלח זה בזה. בניגוד לתכניות אחרות שלא הייתי מסכימה לילדים שלי לצפות בהן, באח הגדול גם מבוגרים לא צריכים לצפות.
אין שום תועלת בצפייה בשעה וחצי של אנשים צורחים זה על זה בגלל חבילת אורז או קוטג', או אפילו סתם כי מישהו אחד הסתכל על השני כמה שניות יותר מדי. מדובר בניסוי חברתי שמביא את המשתתפים עד לקצה גבול היכולת ומוציא מהם את הצדדים הכי מכוערים שיש. כל זה ללא ליווי פסיכולוגי (מתועד, בכל אופן) ובלי שהריבים חסרי הפרופורציה יוצגו לנו, הצופים, בצורה שלילית כלשהי.
אתי ייטב, האח הגדול צילום: מיכאל טומרקין
הכל בשביל לסחוט עוד קצת דמעות לפרומו
וזה לא במקרה. האח הגדול, מקצוען של שנים, לומד בכל פעם מחדש את נקודות התורפה של הדיירים שלו ומקפיד לדחוק כל אחד אל הקצה. דייר בנתק חמור עם אחותו? נכניס אותה לבית לצידו. גם בעונות הקודמות יכולנו לראות אותו מכניס לבית אקסים מיתולוגיים, מזכיר לדיירים זכרונות מקרובים מתים, מעמיד אותם בפני משימות שמציבות אותם מול הפחדים והמצוקות הכי עמוקות בנפש, הכל בשביל לסחוט עוד קצת דמעות לפרומו, עוד התפרצות חסרת פרופורציה, אולי אפילו סיפור אהבה מזויף.
גם המתמודדים משתפי הפעולה, מבינים את המשוואה הברורה: תצעק יותר חזק, המצלמה תצלם אותך יותר. וככל שתקבל יותר זמן מסך, הדרך שלך לחיים מלאי השקות תהיה סלולה יותר. אני לא אומרת שהמתמודדים תמימים ואין להם מושג לאן הם נכנסים, אבל כל כך הרבה מיוצאי התכנית התלוננו על נזקים פסיכולוגיים שמלווים אותם שנים לאחר מכן. לא הגיע הזמן שנלמד מהטעות?
אני בטוחה שרבים מצופי התוכנית שמוחאים כפיים ועוקבים באדיקות אחרי הפרקים המזוויעים ישכילו לייעץ לי לעזוב את נפשם בשקט ופשוט להפסיק לצפות, אבל עצם הקיום של התכנית הזו במסכי הטלוויזיה בארץ חורה לי באופן אישי. אני לא חושבת שלתוכן פוגעני, בריוני ורדוד כל כך יש מקום בטלוויזיה הישראלית, או בכל טלוויזיה בעולם.