שאלה
זה לא חלום זה אמיתי לפני ארבע שנים יצאתי למרפסת בשעה 12 בלילה לבד מולי ים יושבת ומדברת עם הקב"ה לבריאות כל חולי ישראל ושישמור על עם ישראל וכו שזה כלל בכי ........ לפתע אני מרגישה משהו אוחז אותי מהראש עד כפות הרגליים הרגשתי שאני בתוך בלון מאוד מאוד פחדתי המשכתי לדבר ואמרתי אני יודעת שאתה אוהב אותי אבל אני מפחדת וביקשתי להשתחרר מהבלון אחרי שנייה זה השתחרר מימני ביקשתי סליחה ונכנסתי לתוך הבית מאז לא הייתי בהיתבודדות זה קשה לי אבל ביום אני מדברת כל הזמן איתו שאלה: מה הייתה ההרגשה הזאת שהרגשתי עטופה ... ובתוך תוכי אני מאמינה שהקב"ה חיבק אותי תודה כבוד הרב
תשובה
בס"ד
שלום רב,
יש עוד אנשים שמתארים חוויה דומה. זה כנראה סוג של חיבור לקדושה נשגבה.
בספר 'מקימי' של נעה ירון היא מתארת התרחשות דומה (בספר היא קוראת לעצמה עלמה):
אני נשענת על אדן החלון שלי, המרופט... הקולות מהסלון מתרחקים ממני. מולי החלון של הגברת חיה שפירא, השכנה... לאט לאט אני מתחילה לרחם על עצמי, תגידי עלמה, מה יהיה עליך... אולי אני רוצה לעצור לרגע, דתם להתיאש לי, כמו שאני רגילה? אני לבד באמצע המטבח, והנה הדמעות האלה המוכרות... השם, מה אתה רוצה ממני? תן לי כוח. אל תתן לי ליפול.תהיה איתי. בבקשה. תן לי סימן שזה בסדר. שאתה כאן איתי. שאני לא לבד. הדמעות שוטפות לי את הפנים. מדהים לגלות שהאויב הכי גדול שלי נמצא בתוכי. מקשיב לכל הספקות. צועק לי באוזן, את עוד פעם טועה! מה נראה לך שראית? אור? איזה אור? את מדברת שטויות!...
אני מתחילה להתפלל, או איך שלא קוראים לזה. השם תעזור לי לשמוע אותך בתוך כל הצעקות והרעש הכבד שבתוכי. תן לי סימן שאני הולכת בדרך נכונה... קטנטן. אני לא יכולה יותר. אני מרגישה שנשמטת לי האחיזה. בבקשה, תן לי סימן.
ואז, בצהרים של יום שלישי, בלי ברקים ורעמים ומרכבות אש, סתם ככה, באמצע המטבח, בקול דממה דקה השם בחר לגעת בי בפעם הראשונה... פתאום אני מרגישה אותו. קרוב לידי... מטפס ועולה בי גל. ממלא אותי ב... מה זה בכלל הדבר הזה? יש לזה שם בעולם?אהבה? ממלא אותי באהבה?המילה אהבה קטנה על זה, אבל מילא שזאת תהיה המילה. אהבה, דליים של אהבה שופך עלי. ושופך ושופך, ואני מתמלאת. מרגישה אהובה כמו שאף פעם לא הרגשתי. ממלא אותי בטחון ואמונה ושמחה וקרבה... בפעם הראשונה בחיי אני יודעת בידיעה ברורה בתוכי, בעומק הנשמה, שיהיה בסדר, יהיה טוב, ואין פחד. ה' איתי בצרה שלי. (נועה ירון, מקימי, עמ' 194-200)