יסורים מקרבים אל ד'?

בס"ד
שלום רב,
את ודאי צודקת.
קשה, אולי בלתי אפשרי, להיות עם הקב"ה בשעה שהוא מיסר אותנו.
כאשר חבר נותן לי לפתע סטירה, אני מתרחק ממנו, לא ממשיך את הקשרים כרגיל.

אבל הקב"ה אינו חבר. הקב"ה פועל עלינו ממקומות הרבה יותר גבוהים. היסורים הם דרך של ד' לומר לנו משהו. היסורים לא מבטאים שום רצון להרע לנו, הקב"ה ממשיך לאהוב אותנו באותה מידה גם כשהוא מעניש ומיסר אותנו. הוא אתנו ביסורים. השאלה שלך נכונה – האם אנחנו מסוגלים במצבים כאלה להשאר אתו ?
אם אני אקבל סטירה מאבא שלי, ואני מאוד מכבד ומעריך אותו, אז אני אבהל ואבין שעשיתי כנראה משהו נורא שגרם לאבי להגיב כך. אני ארוץ ואתחנן אליו שיאמר לי מה קלקלתי וכיצד אוכל לתקן. כך כאשר משה מתפלל למען מרים שנענשה בצרעת, תשובת ד' היא: "ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים..." היסורים הם תגובה על מעשה רע. העונש הוא לטובתה. עליה לקבל אותו מפני שהעונש יועיל לכפר על הקלקול.
אם אמי תסטור לי, ואין לי כל ספק בגודל אהבתה אלי. אני קודם כל אדע שזה מאוד מאוד כואב לה, כואב לה לתת לי את הסטירה יותר ממה שכואב לי לקבל את הסטירה ממנה, אני בטוח שהיא עושה זאת רק מפני שזה מאוד לטובתי. כך כאשר הרומאים מענים את רבי עקיבא ומוציאים אותו להורג הוא רואה רק את חסדי ד', הנה מתאפשר לו לקיים את מצוות "בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך".
האמת היא שלא צריך להרחיק לעבר היסטורי רחוק. יש לנו הרבה דמויות מתקופת השואה, ואפילו ממדינת ישראל בזמן הזה, של גיבורי אמונה שידעו להכיל את סוד היסורים ולא ראו פער בין קבלת היסורים ובין הדבקות בבורא עולם.