סוף העולם

שלום וברכה,

בגמרא במסכת סנהדרין (דף צ"ג עמוד א') אנו לומדים: "אמר רב קטינא: שית אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב, שנאמר: ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" - כלומר: ששת אלפים שנה העולם יהיה קיים ובאלף השביעי יחרב. השאלה הנשאלת היא מה הכוונה בכך שהעולם יחרב באלף השביעי?

נחזק את השאלה: אנו מוצאים אצל האחרונים דיבורים על האלף השמיני, התשיעי ואף העשירי (הרמח"ל למשל), אם יחרב העולם באלף השביעי, איך אפשר לדבר על מה שקורה אחר כך?

אלא העניין הוא כזה. צריך לזכור שהזוהר כותב באופן של משל ונמשל - וכן הגמרא באגדתות - ומשמעות העניין היא שהעולם כפי שאנו מכירים אותו כיום , באופן שבו החומר שולט על הרוח ויצר הרע הוא בעל כוחות חזקים, העולם הזה יחרב. הוא ישוב לתוהו ובוהו, ובמקומו יתקיים עולם שבו הטוב הוא מה ששולט, שהחומר משרת את הרוח ולא להיפך.

זה כמו ילד שעלה מכיתה א' לכיתה ב', חומר הלימוד שונה, רמת הלימוד שונה, המורים אחרים. כשהוא עלה כיתה, "הכיתה" הזו בו למד בכיתה א' כאילו "נחרבה" ובמקומה יש "עולם חדש" - כיתה ב'.

עם זאת ברור לנו שהכיתה לא הושמדה או הופצצה. כך גם ביחס לעולם, הוא לא יושמד, הוא "יעלה לכיתה ב'".

בספר הבהיר יש מימרא שאומרת שפירוש השם "העולם הבא" הוא: עולם שהולך ובא, כל הזמן אנו מתקדמים לקראת עולם גבוה יותר. העולם הזה כאילו "נחרב" ובמקומו מגיע עולם טוב יותר. וזו המשמעות של האלף השמיני וכו' - ההתעלות של העולם.

זו המשמעות של "סוף העולם" ואין הכוונה לחורבן אפוקליפטי (כלומר אסון גדול שיגרום לעולם להתפוצץ או להפוך לבלתי ראוי לבני אדם).

הבריאה תמיד מתקדמת קדימה, למעלה למעלה.