מקורות הלכתיים לשאלות העוסקות בגירושין

שלום רב,

1. מאורסת בלשון חז"ל

בתקופת המשנה והתלמוד היו שני שלבים ביצירת הזוגיות בין איש ואישה. השלב הראשון מכונה אירוסין או קידושין בו האישה מתקדשת לאיש, או בשפה אחרת מתארסת לאיש. בשלב זה בני הזוג עדיין חיים בבית הוריהם, ואסורים זה על זה. בשלב שני, שיכול להיות אפילו חודשים מאוחר יותר, בני הזוג נישאים זה לזו ועוברים למגורים משותפים. מרגע זה ואילך בני הזוג חיים לגמרי כבעל ואישה. מעבר לחיי האישות שמשתנים בשלב הנישואין יש הבדלים נוספים כמו החיוב במזונות או הפרת נדרים רק על ידי הבעל שחלים רק משלב הנישואין.

מיד אחרי שלב האירוסין\קידושין האישה נחשבת אשת איש ואינה יכולה להנשא לאחר אלא אם התגרשה או שמת המקדש.

יש אינספור מקורות בתלמוד המשתמשים באופן זהה בביטוי קידושין ואירוסין. אזכיר רק שנים משנה כתובות ה, א "נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל רבי אלעזר בן עזריה אומר מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה". משנה גיטין ח, ט "המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי בית שמאי אומרים אינה צריכה הימנו גט שני ובית הלל אומרים צריכה הימנו גט שני אימתי בזמן שנתגרשה מן הנשואין ומודים בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה הימנו גט שני מפני שאין לבו גס בה"

וכמובן שהראיה הברורה ביותר היא הברכה שאנו מברכים על הקידושין "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות....המקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין" באותה ברכה משתמשים בביטויים אירוסין וקידושין.

2. ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף מד עמוד א

חטא ישראל. אמר רבי אבא בר זבדא: אף על פי שחטא - ישראל הוא. אמר רבי אבא: היינו דאמרי אינשי אסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה, ואסא קרו ליה.

יש לכך לא מעט השלכות הן ביחס לשאלה מה מעמדו אחרי שחזור בתשובה ואף ביחס למעמדו בעודו מומר. אזכיר שתי דוגמאות – אסור לישראל להלוות בריבית לישראל אחר אך מותר להלוות לנכרי. נחלקו הפוסקים האם מותר להלוות למומר. ראה על כך שולחן ערוך קנט, ב. כמו כן יש דיון באשה שמת בעלה ללא בנים וחייבת ביבום אך אחי המת הוא מומר. הגאונים פסקו שהיא פטורה מיבום, אך ראשונים אחרים ובעקבותם שולחן ערוך פסק שגם אם היבם הוא מומר היא חייבת ביבום.

יש מאמר מכונן של פרופסור יעקב כ"ץ הדן בהשתלשלות מושג זה - "'אף על פי שחטא ישראל הוא" תרביץ כז (תשי"ח), עמ' 217-203.

3. אשה שזינתה אסורה לבעל ולבועל

רמב"ם הלכות סוטה פרק ב

כל אשה שהיה לה קינוי וסתירה ולא שתת מי המרים בין שלא רצה בעלה להשקותה בין שלא רצת היא לשתות בין שבא לה עד טומאה או הודת או שהיתה מאלו הנשים שאינן ראויות לשתות או שקנאו לה בית דין, הואיל ונאסרה על בעלה מכל מקום הרי היא אסורה על זה שנתיחדה עמו לעולם כדרך שהיא אסורה על בעלה, ואם עבר ונשאה מוציאין אותה מתחתיו בגט אפילו היו לה בנים ממנו, מפי השמועה למדו כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל.

הלכה יג

אבל אם לא קדם קינוי ובאו עליה עדים שנסתרה עם זה ובאו ומצאו דבר מכוער כגון שנכנסו אחריו ומצאוה חוגרת חגורה או מצאו רוק למעלה מן הכילה וכיוצא בזה, אם הוציאה בעלה בדבר מכוער זה הרי זו לא תנשא לנטען אלא אסורה עליו, ואם עבר ונשאה והיו לה בנים ממנו לא תצא ואם לא היו לה בנים תצא.

4. חובת הבעל במזונות אשתו

חובת הבעל במזונות אשתו היא אחת מחובות הכתובה, והיא קיימת רק בזמן הנישואין למעט מקרים חריגים (ראה על כך רמב"ם הלכות אישות פרק יב). במקרה של גירושין חובת המזונות בטלה והאישה מקבלת את כתובתה ומסכום זה היא מפרנסת את עצמה. במקרים רבים כיום בתי הדין יוצרים הסכם גירושין אחר בו האיש במקום לתת לאשה את ערך הכתובה נותן לה דמי מזונות גפי שבית הדין או בית המשפט קובע.

5. חובת האב במזונות ילדיו

חובת האב לזון את ילדיו אינה קשורה לחיוב לזון את אשתו, וחובה זו נעוצה באחריות שיש לאב כלפי ילדיו באופן ישיר. אמנם החובה הרשמית היא עד גיל שש, אך כבר התלמוד קבע שגם בגיל מאוחר יותר יש חיוב לזון אותם מדין צדקה. ראה על כך כתובות דף מ"ט ע"ב רמב"ם הלכות אישות יב, ד ושולחן ערוך אבן העזר עא, א.

6. גט שכיב מרע + גט על תנאי + גט שליחות

כל הנושאים הללו רחבים מאד ואי אפשר לפורטם במסגרת המצומצמת הזו, על כן אסתפק בהפניות ראשוניות בלבד.

גט שכיב מרע – משנה גיטין ז, ג הגמרא שעל משנה זו בבלי גיטין ע"ב ע"ב ואילך רמב"ם הלכות גיטין פרק ט הלכה ט"ז ואילך טור ושולחן ערוך אבן העזר סימן קמה

גט על תנאי - משנה גיטין פרק ז משנה ה ואילך ובסוגיות התלמוד על משניות אלו רמב"ם הלכות גיטין פרקים ו-ז טור ושולחן ערוך אבן העזר סימנים קמג-ד

שליחות בגט – משנה גיטין פרק ו רמב"ם הלכות גיטין פרק ח טור ושולחן ערוך אבן העזר סימנים קמ-ב

7הבעל חייב לשלם לאישה את כל חובה

לא הבנתי בדיוק את השאלה.

אם הכוונה שהבעל חייב לשלם לאישה את כל מה שהוא חייב לה התשובה היא חיובית. חלק מהחובות מפורטים בכתובה שעל הבעל לשלם לאישה ברגע הגירושין. אמנם החוב הוא מיידי אך הפרעון מתנהל כמו פירעון כל חוב אחר. אם ישנם נכסים לחייב הרי הפירעון מיידי, ואם אין נכסים אז גובים מנכסים שהיו משועבדים לחוב וכד'. אמנם ישנם שינויים מסוימים בצורת הגביה. עיין על כך ברמב"ם הלכות אישות פרק טז.

אם הכוונה שהבעל צריך לפרוע את החובות שהאישה חייבת לאנשים אחרים הרי ההפך הוא הנכון. המשנה בב"ק (ח, ד) אומרת שנשים "פגיעתן רעה" שהרי אם מיהו הזיק לה הרי הוא חייב לשלם, ואילו אם היא הזיקה לאדם אדר אינה משלמת שהרי כל נכסיה ביד בעלה, ורק לאחר שתתאלמן או תתגרש היא תוכל לשלם. ממשנה זו עולה שכל עוד היא נשואה לא היא ולא בעלה משלמים את חובותיה, היא כי אין לה ממה לשלם, והוא כיון שלא הוא חייב. רק לאחר סיום הנישואין האישה הופכת להיות בעלת נכסים ועל כן יכולה לשלם את חובותיה. אמנם ראה ברמ"א (חו"מ תכ"ד , ט) הקובע שאם יש לה יכולת לקבל כספים בעודה נשואה חובה עליה לשלם את חובותיה גם בשעת הנישואין.

8. פריסת תשלום הכתובה או מחילה על תשלום הכתובה

ביחס לפרישת תשלומים לבעל חוב פסק הרמב"ם רמב"ם הלכות מלוה ולוה (ב, א-ב)

דין תורה שבזמן שיתבע המלוה את חובו אם נמצאו ללוה נכסים מסדרין לו ונותנין לבעל חובו את השאר כמו שביארנו, ואם לא נמצא ללוה כלום או נמצאו לו דברים שמסדרין לו בלבד ילך הלוה לדרכו ואין אוסרין אותו ואין אומרים לו הבא ראייה שאתה עני ולא משביעין אותו כדרך שדנין העכו"ם שנאמר לא תהיה לו כנושה, אלא אומרים למלוה אם אתה יודע נכסים לזה המחוייב לך לך ותפוס אותן. ... כשראו הגאונים הראשונים שעמדו אחר חבור הגמרא שרבו הרמאים וננעלה דלת בפני לוין התקינו שמשביעין את הלוה שבועה חמורה כעין של תורה בנקיטת חפץ שאין לו כלום יתר על דברים שמסדרין לו, ושלא החביאן ביד אחרים ושלא נתן מתנה ע"מ להחזיר וכולל בשבועה זו שכל שירויח וכל שיבא לידו או לרשותו מאשר תשיג ידו לא יאכיל ממנו כלום לא לאשתו ולא לבניו ולא ילביש אותן ולא יטפל בהן ולא יתן מתנה לאדם בעולם, אלא יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון ל' יום וכסות י"ב חדש מזון הראוי לו וכסות הראוי לו, לא אכילת הזוללים והסובאין או בני מלכים ולא מלבושי הפחות והסגנים אלא כדרכו, וכל היתר על צרכו יתן לבעל חובו ראשון ראשון עד שיגבנו כל חובו, ומחרימין תחלה על מי שידע לפלוני נכסים גלויין או טמונין ולא יודיע לב"ד, גם אחר התקנה הזאת אין בעל חוב יכול להכנס לתוך ביתו של לוה לא הוא ולא שליח ב"ד שלא תקנו לעקור גוף התורה אלא הלוה עצמו יוציא כליו או יאמר כך וכך הוא שיש לי מניחין הראוי לו ויוציא השאר וישבע בתקנה זו וכזה דנין ישראל בכל מקומותן, נראה לו ממון אחר שנשבע שבועה זו ואמר של אחרים הוא או עסק הוא בידי אין שומעין לו עד שיביא ראייה וכן הורו רבותי.

אמנם הבית יוסף (אבן העזר קיט) מביא כמה מסורות שאסור לגרש אישה בעל כרחה אלא אם כן משלם לה את מלא כתובתה בשעת הגירושין, אך הבית יוסף והרמ"א אינם מאמץ מסורות אלו להלכה, ומעבר לכך גם מסורות אלו מדברים רק כאשר הגירושין הם בעל כרחה של האישה ואילו אנלנו בכל קהילות ישראל אימצנו את חרם רבנו גרשום ומגרשים אישה רק מדעתה. וכל כן דין הכתובה כדין שאר חובות, ורשאים בית הדין לפרוס את התשלומים כדי שהבעל יוכל גם לשלם לאישה וגם להמשיך להתנהל כלכלית בלי להגיע לפשיטת רגל.

9. ביחס למחילה על התשלום, אמנם בזמן הנישואין אין האישה רשאית למחול על מלא הכתובה, אך לאחר הגירושין היא רשאית למחול על הכתובה כפי שכל בעל חוב יכול למחול על החובות שחייבים לו.

התשובה ניתנה על ידי הרב ד"ר יוסף סלוטניק- רב מרבני בית הלל