שהרה בלאו מרתקת, ואם עד כה חשבנו שרק בספרים, מתברר שגם מחזות היא יודעת לכתוב, ועוד יותר מכך - להציג. במשך שעה שלמה היא מצליחה להחזיק קהל שלם, כשאפשר לחוש את המתח באוויר. היא מרתקת, שנונה, ועוברת בין הדמויות כשהיא לא מותירה לך רגע להסתכל באייפון תוך כדי, או לחוש משועמם. בזה אחר זה אנו עוברים בין הסיפורים - האישיים והמקראיים כאחד.
שתי דמויות מגלמת שהרה במחזה: האחת - סופרת המספרת את סיפורה האישי; והשניה כמגישת תכנית טלוויזיה עם פרשנויות חדשניות על יעל המקראית, אשת חבר הקיני, שבחכמתה השקתה את סיסרא בחלב והרגה אותו. "יעל הייתה עצמאית", היא קובעת בנחרצות, "ואני רוצה שתזכרו את זה". קשה שלא להאמין לקביעה הזאת שלה כמגישת התכנית, כמו גם לזכור שדמותה האישית משתקפת גם היא בדמות מגישת החדשות. לא עובר רגע ומיד היא עוברת לצד השני של הבמה, משם היא מספרת לנו את סיפוריה האישיים, האישיים מדי יש לומר, כמו הסיפור על הסולו שקיבלה במקהלת האולפנא כשאהוב לבה עזב אותה רק לאחרונה.
בלאו חושפת סיפורים מלאי רגש, ונדמה שאין מחיצה בינה לבין הקהל: "סיפרתי לכם על הצלקת שלי?", היא שואלת ומיד מתחילה בתיאור פלסטי רווי פרטים על הצלקת שיש לה מגיל 14, כשנזקקה ליתד מפלטינה על מנת ליישר את גבה העקום. היא לא מסתפקת בזה, ואף מדגימה תרגילי פיזיותרפיה לעיני הקהל (!), כדי להמחיש את החוויה הלא נעימה הזאת, לעיתים עד כדי סרקזם ממש, מה שמעצים את סבלה האישי.
התאורה והמוזיקה הן מינימליסטיות, אך נדמה שבלאו לא נזקקת ליותר משטיח אדום, שולחן ומנורה כדי להעביר את העוצמות שבה. קולה ממלא את החלל כשהיא מצהירה: "מבחינתי - לכתוב ספר זה כמו לזרוק רימון ולברוח. אבל בהצגה...". דווקא נראה שהיא מתמודדת יפה עם האתגר שבדרמה, אותה היא גם כותבת וגם מציגה כעת. היא מדברת בפתוס מרשים, הן כמגישת חדשות והן כסופרת. הציניות שבה לא נותנת לך לרגע להיות מסופק באמיתות סיפוריה והכאב שהיא נושאת איתם. הסיפורים אמנם היו מַלְאים לפעמים כשהיא תיארה בפרוטרוט יתר את החוויות שעברה בגיל הנעורים, אבל לעיתים היה לי ספק קל האם הם אוטוביוגרפיים ממש, או שנבדו מלבה לצורך המחזה.
שהרה נקרעת בין דמות הסופרת - שלבה נשבר מחיים רצופי טראומות כמו יתד בגב וסולו אבוד, לבין חייה של יעל - הגיבורה, העצמאית, שבחכמתה הנשית פיתתה את סיסרא והרגה אותו בתעוזה. המעבר בין שני העולמות הללו מאופיין גם במעבר שלה בין שני חלקי-הבמה: צד ימין כשהיא מגישת חדשות, וצד שמאל המוקדש לסיפוריה האישיים. המעברים בין שני הצדדים הם חלקים, עד שלבסוף מבינה הסופרת שאין הבדל ממשי בין חייה שלה לבין האמנות, ואת המסקנה הזאת היא מוכיחה כשהיא עולה באומץ על השולחן ומצהירה כי בלבה נעוץ יתד, היתד בו היא כותבת.
והקהל לא נשאר אדיש - הוא קם ומריע לה משך דקות ארוכות, לסופרת הרגישה שחשפה אותו לעולמה האישי ומגלה בעצמה דמות עצמאית ונועזת, זו המשכתבת בדם לבה את הסיפור המקראי, ודרכו מנצחת.