מקדש שיוויוני

אינני יכולה לחיות עם המחשבה שבית המקדש, המקום בה"א הידיעה שבו ארצה לחוות את החיבור שלי אל הקב"ה, יהיה מנוכר כמו "מקדשי המעט" ה"מיינסטרימיים" ונשים תישלחנה אל המרפסות ואל מאחורי מחיצות

חדשות כיפה מרים אדלר 04/07/13 12:02 כו בתמוז התשעג

מקדש שיוויוני

בשעה זו ממש, כשאני יושבת לכתוב את הטור הזה, תלויות לידי שתי תמונות של בית מקדש. אחת מהן - מקדש דמיוני שציירתי במו ידיי על יריעת משי - פעם, כשהייתי קצת יותר צעירה ו... קצת יותר תמימה.

התמונה עדיין על הקיר, התמימות התערערה קמעה. אני עדיין מאמינה בלב שלם שיום אחד נבנה לנו בית מקדש שלישי. אבל ביני לבין עצמי אני מודה (לא בקלות) שלא הייתי רוצה לראות את יסודותיו נוצקים מחר.

הסיבה הראשונה לכך היא האפשרות שיחד עם בית המקדש תחזור גם עבודת הקורבנות. אין בכוונתי להרחיב בנושא זה, רק אזכיר בקצרה את "חזון הצמחונות והשלום" של הרב קוק שבעיניי מהווה את האפשרות היחידה לעבודת בית המקדש בעולם המודרני. ולא, אני לא אוכלת פרות וכבשים גם בצלחת. העיסוק בנושא הקורבנות וההבנה שלא אהיה מסוגלת בשום צורה להעלות יצור חי על המזבח הביאו אותי לחשבון נפש מעמיק ובעקבותיו לחזון צמחונות משלי.

אבל נניח שנושא הקורבנות ייפתר איכשהו בזכות הרב קוק שחשב על זה לפנינו.

עדיין נותרת בעינה הסיבה הנוספת ואולי העיקרית שבגללה אני חוששת מצעדים מעשיים שיובילו לבניין בית מקדש היום: החשש מהפרדה גורפת בין גברים לנשים שתהפוך מיד להדרת הנשים מכל מרחב של קודש ומכל טקס משמעותי במקדש.

פעם לא היה הדבר כך. בכל תיאורי המקדש (הראשון או השני) אין שום אזכור של הפרדה מגדרית - אפילו לא ביום כיפור כשהצפיפות במקדש הייתה כזו שהיה צורך בנס על מנת שהציבור יוכל להשתחוות בשעת אמירת השם המפורש. הזמן היחיד שהתקיימה הפרדה מגדרית במקדש הוא בשמחת בית השואבה שלקראתה "עשו שלוש גזוזטראות בעזרה כנגד שלוש רוחות ששם נשים יושבות ורואות בשמחת בית השואבה ולא היו מעורבין." (תוספתא, סוכה). נכון שגם בימים של שגרה במקדש כניסת נשים הותרה רק עד סופה של "עזרת נשים" (ועל כך יש לי תהיות), אבל בתוך עזרת הנשים היו נוכחים, ככל הנראה, נשים וגברים כאחד. לא אכפת לי לצורך העניין אם הם עמדו משפחות-משפחות או גברים משמאל ונשים מימין (בלי מחיצה ביניהם) : העיקר שכולם עמדו באותו מרחב והיו שותפים לאותה החוויה. אף אחד/ת בתוך העזרה המדוברת לא הרגיש/ה דחוי/ה.

והנה סיפור הממחיש את החשיבות שייחסו חז"ל להרגשת השותפות של נשים בבית המקדש: "אמר רבי יוסי: שח לי אבא אלעזר, פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים והביאנוהו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים, לא מפני שסמיכה בנשים אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים". (ברייתא, חגיגה). למרות שלא היה, כנראה, תוקף הלכתי לסמיכתן של נשים (וכן, גם על כך יש לי תהיות...) - "נחת רוח" של הנשים, כלומר: ההרגשה שהן שותפות בעבודת המקדש ולא רק צופות פסיביות - הייתה בהחלט שיקול בעיניי חז"ל שגבר על שיקולים הלכתיים אחרים.

מיותר לציין שמאז ימי חז"ל השתפר מאד מעמדן של נשים בעולם כולו וגם ביהדות. ולכן עצוב כפליים לראות איך דווקא במרחבי הקודש שלנו, קרי: בתי הכנסת, חלה נסיגה. בשום בית כנסת "סטנדרטי" כמעט לא מוקדש לנשים מקום משמעותי שיאפשר להן להיות שותפות פעילות בתפילות ובטקסים ולזכות לתחושת שייכות. חמור מכך: הצורך במקום כזה אפילו לא נמצא בתודעת הציבור.

איכשהו, במהלך הדורות הפכנו קדושים יותר מהאפיפיור (במקרה שלנו - מהכהן הגדול), והיום נוהגת הפרדה מגדרית מוחלטת במתחמים שמהותם קודש. אני מעזה לנחש שנכון להיום, דווקא בתי הכנסת המצויים כיום ישמשו דגם להתנהלות "ראויה" בבית המקדש העתידי. "נחת רוח" לא תובא בחשבון כלל, כמו שאינה מובאת בחשבון ברוב המוחלט של בתי הכנסת.

וישאל השואל - לרוב כזה שעומד "מהצד הנכון של המחיצה": "הרי ישנה בכל בתי הכנסת עזרת נשים, ממנה את הרי יכולה לראות ולשמוע הכל. מה את רוצה - לשבת ליד בן זוגך בזמן התפילה?". ואני באמת לא יודעת האם אני מעוניינת לנהל תפילה משותפת עם בן זוגי וכתוצאה מכך - עם גברים אחרים. ייתכן מאד שהפרדה מגדרית כשלעצמה יוצרת אפשרות לפתוח ערוץ של תקשורת עם הקב"ה שלא היה נפתח ללא המרחב החד-מגדרי המוגן ונטול המתחים. אבל ישנו הבדל ברור בין הפרדה כשלעצמה - שאותה אני, עקרונית, יכולה להבין ולקבל - להדרה גורפת של נשים באשר הן משותפות פעילה בתפילות ובטקסים. אם היו מתקיימים זה ליד זה מרחב גברי ומרחב נשי ושניהם היו מתנהלים באותו האופן, או לחילופין, אם בתי הכנסת היו מתנהלים באופן שמאפשר שותפות פעילה של נשים (ולא, סידור הבורקסים לקידוש אינו נחשב לשותפות פעילה) - לא הייתי פוצה פה. אבל כאשר מקסימום המאמץ שבית כנסת מן השורה מוכן לעשות למען הנשים מסתכם בפתיחת הווילון בזמן דבר התורה ומניין שבו שליח הציבור עובר עם ספר התורה בעזרת הנשים נחשב ליברלי מאד - אני לא מרגישה שותפה. אפילו לא אורחת רצויה.

הטענה ש"אני יכולה לראות ולשמוע" יכולה להוציא אותי מהכלים מעצם הגישה המתנשאת שבה אשר יוצאת מתוך נקודת הנחה שעניינים של קדושה מתנהלים בהכרח במרחב הגברי ושעליי להסתפק בצפייה או הקשבה מהצד.

איפה הנשים? בית המקדש

זה לא משנה בכלל כמה אני רואה או לא רואה, עד כמה האקוסטיקה של בית הכנסת טובה ומהי מידת שקיפותו של הווילון בעזרת הנשים. צפייה מהצד לא הופכת אותי לשותפה לתפילה. ולא, אני לא מגיעה לתפילה במטרה להיפגש עם חברותיי או להשוויץ ברכש האחרון מבית "זארה": בשביל זה יש בתי קפה, סלון שלי או שלהן, טלפון, פייסבוק ועוד שלל אפשרויות. בבית הכנסת אני רוצה להיפגש עם הקב"ה. לפחות להשתדל.

ושלא יתרצו לי תירוצים בסגנון "את לא צריכה את זה כי את רוחנית יותר". האמירות הללו נועדו לשחרר מרגשות אשמה גברים שנעלמים מהבית למנחה - מעריב בשעת הש' (שש בערב). אולי אני רוחנית יותר מהגבר הממוצע ואולי לא: למיטב ידיעתי איש מעולם לא בדק זאת ברצינות . דבר אחד אני יודעת: אני צריכה את מרחב הקודש בחיי בדיוק כמוהו. לצערי הרב, רוב בתי הכנסת אינם מוכנים להכיר בלגיטימיות של השאיפה הנשית לחוויה של קודש, ולפנות לה מרחב בתוכם.

אינני יכולה לחיות עם המחשבה שבית המקדש, המקום בה"א הידיעה שבו ארצה לחוות את החיבור שלי אל הקב"ה, יהיה מנוכר כמו "מקדשי המעט" ה"מיינסטרימיים" ונשים תישלחנה אל המרפסות ואל מאחורי מחיצות. אולי אפילו כניסה נפרדת לנשים דרך שערי חולדה התת קרקעיים כולל מעבר נוח לעגלות, מי יודע...

זו הסיבה שאני מעדיפה שיציקת היסודות של בית המקדש תתקיים רק אחרי שהשאיפה הנשית לחוויה של קודש תוכר כלגיטימית. סליחה, כמובנת מאליה. ותזכה למקום של כבוד בתוך כל מרחב וטקס שמהותו קודש - בדיוק כמו זו הגברית.

עם ההכרה והבנת חשיבותו של "בית מקדש שוויוני" (או "נחת רוח" לכלל המתפללים/ות, אם תרצו) יימצאו ללא ספק גם הפתרונות ההלכתיים, בדיוק כמו הפתרונות ההלכתיים הקיימים במספר קטן (עדיין) של בתי כנסת ומניינים שוויוניים.

במקום לשבת ולחכות לשינוי התודעה הציבורית- אפשר, כמובן, לצאת כבר כעת עם קמפיין למען בית מקדש שוויוני. את הפיילוט אפשר להריץ ב... טוב, בכל בית כנסת כמעט. הקמפיין (ליתר דיוק: התגובות אליו) ישמש בין השאר, מדד לבחינת מצב "שנאת חינם" בעם ישראל. אותה "שנאת חינם" שאמורה לחלוף בטרם נוכל להרים כולנו יחד פרוייקט בסדר גודל של בית מקדש.