בטור הראשון טענתי שיש בעיה עם השיח שלנו. העובדה ש"גבר" זה ביטוי חיובי, בעוד "בחורה" זה סוג של קללה, מעידה כאלף עדים על חוסר השוויון, כך טענתי. בטור הנוכחי אני רוצה להרחיב את הדיון הזה ולהסביר למה בעיני למילים שאנחנו בוחרות להשתמש בהן יש משמעות.
הטענה כי ל'שיח' יש כח בעיצוב מציאות רווחת מאד במחקר הפוסט מודרני. השפה לא רק מושפעת מהמציאות, אלא גם יוצרת אותה. הדבר בא לידי ביטוי ברומן הדיוני "1984" של ג'ורד' אורוול. בספרו (המצוין), מתאר אורוול מצב בו השלטון מכונן 'שיחדש' (=שיח חדש) שמטרתו לצמצם עד כמה שאפשר את השפה. השיחדש מאחד מילים, מוחק מילים נרדפות, ולעיתים אף מוחק מילים שמשמעותן אינה רצויה בעיני השלטון, כמו למשל המילה "חופש". זאת, משום ש"האח הגדול" סובר כי יחד עם השפה, גם התודעה הולכת ומצטמצמת. אם המילה "חופש" לא נמצאת בלקסיקון - אנשים לא ירצו חופש, מכיון שכאשר ירצו זאת - לא יוכלו לנמק את הרצון בצורה רציונאלית. פשוט לא יהיו בנמצא מילים שיבטאו את מחשבותיהם, והמחשבות תתנדפנה. זו הדרך של "האח הגדול" לשלוט במחשבות ובמעשים של האזרחים במדינה. כאשר אין מילה מסוימת לרגש מסוים, מהר מאד הרגש עצמו יעלם.
רעיונות דומים קיימים גם במקורות "שלנו", היהודיים - המעניקים לשפה כשלעצמה משמעות. העולם נברא בעשרה מאמרות, אותיות התורה מהוות את הקיום, על פי החסידות והקבלה, "חיים ומוות ביד הלשון" ,שבועות ונדרים, בכל אלה - המילה שבחרתי היא שמכוננת את המציאות ולא להפך.
או קי, אז למילים יש כח. לבחירה במילים מסוימות יש השפעה על המציאות. נניח. אז? מה הבעיה להגיד "בעלי"? הרי התחתנתי איתו, הוא בעלי! ומה את רוצה? לעשות כמו "האח הגדול" לשלוט בשפה כדי לכונן מציאות? או, טוב ששאלתם!
לא, אני לא רוצה לצמצם את התודעה. אבל אני כן רוצה שהמילים שבהן אני משתמשת ייצגו באופן נאמן את המיוצגים שלהן במציאות. אני מרגישה שהמילה 'בעל' איבדה את הרלוונטיות שלה בעולם בו יחסים בין בני זוג אינם עוד יחסי אדנות ובעלות, אלא יחסי אהבה והדדיות.
המילה "בעל" מעלה קונוטציה שלילית כבר בתנ"ך. בתנ"ך יש כל מיני בעלים - וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל; וַיַּעַזְבוּ אֶת יְיָ וַיַּעַבְדוּ לַבַּעַל וְלָעַשְׁתָּרוֹת. כן, זה הבעל המרכזי בתנ"ך. אל כנעני. אז איך קוראים לאיש ואשה נשואים? וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה; וְאִם בְּיוֹם שְׁמֹעַ אִישָׁהּ יָנִיא אוֹתָהּ וְהֵפֵר אֶת נִדְרָהּ אֲשֶׁר עָלֶיהָ ועוד ועוד. בקיצור - בתנ"ך (בדרך כלל) כשרוצים לתאר איש הנשוי לאשה, כותבים פשוט "אישהּ". כשכתוב "בעל" מתכוונים או לבעלות מסוימת (בעל בית, בעל שור, לעיתים גם בעל אישה), או לעבודה זרה.
האם כך אנו רואות את היחסים שלנו עם בני זוגנו? האם האיש שלי הוא הבעל שלי? הבעלים שלי? אין לי עצמאות משלי? האם אני עובדת לו? הוא סוג של אל מבחינתי? אני מניחה שהתשובות לכל השאלות האלו היא לא. אנחנו בני זוג, אוהבים זה את זה, יש בינינו הדדיות, גם אם שונות. אנו שייכים זה לזה במשמעות סמלית, אך יש לכל אחד מאיתנו גם את העצמאות שלו. אני האישה שלו, הוא האיש שלי. אישי.
לא, זה לא חדשני - גם שרה אימנו קראה לאברהם אבינו "אישי" כשרצתה להגיד לו משהו. גם רחל אמנו פנתה ליעקב, ואמרה לו "אישי היקר" או משהו כזה. הן לא השתמשו במילה בעלי - למה אנחנו כן?
ברגע שנגיד את זה יותר - זה יהיה יותר קיים, יותר חלק מהמציאות היום-יומית שלנו. ברגע שנצמצם את המילה "בעל" כמסמנת של בן הזוג - השפה גם תשפיע על המציאות, ויחסים בין בני זוג יהפכו להיות הדדיים יותר, רכושניים פחות.
הושע הנביא ניסח זאת בצורה היפה ביותר. כאשר הוא מתייחס לאחרית הימים, לשובו של עם ישראל אל אלוהי ישראל - (פרק ב, פסוק יח)- "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה‘ תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי:"
גם דוד בן גוריון (להבדיל), ביקש לשנות את הניסוחים הממשלתיים כך שיכבדו את הנשים - הנה מכתב שהוא כתב לשר הפנים: "במלה בעל יש משמעות של אדנות ועבודה זרה, שאינה הולמת כבוד האשה השווה לגמרי בזכויותיה לאיש".
אז קשה? לפעמים קצת מביך? מתאמצים. אנשים קטנים עושים שינויים גדולים. אם גם את ואת תגידו "אישי" בפעם הבאה כשתיפגשנה, זה יהפוך להיות טבעי יותר. אם אתה תגיד אני האיש של, במקום אני הבעל של - אני חושבת שכולם יבינו למה אתה מתכוון.
ביום ההוא אמר הושע, אני אומרת - למה לא היום?