על בטן מלאה

לא רציתי את ההיריון הזה, אז אל תנחמו אותי במילים יבשות על כוחות שבאים עם ניסיונות ועל ילדים שהם מתנות ועל רצון ה‘. הגיע הזמן לפתוח, בצניעות, את נושא אמצעי המניעה בקרב הנשים הדתיות

חדשות כיפה הדס (השם המלא שמור במערכת) 17/01/13 10:05 ו בשבט התשעג

על בטן מלאה
Michael Oh-cc-by-sa, צילום: Michael Oh-cc-by-sa

תשעה חודשים הסתובבתי עם בטן מלאה. תחילה קטנה. מעט התכווצויות. המחזור לא מופיע. הולכת לרופאה, זו שיידעתי רק לאחרונה על אמצעי המניעה בהן אני משתמשת, ומבקשת בדיקת הריון. התוצאות לא מפתיעות. מספר בן כמה אפסים. מנסה לנשום. לעכל את הבשורה. לחשב מסלול מחדש. אני בתקופה לא פשוטה בחיי, ואני מרגישה שאני זקוקה למלוא כוחותי עבור ילדי הקטנים. ועכשיו, נוסף לכל זה הריון. חולשה. עייפות. כבדות. לידה שצריך לצלוח. ואחר כך - ילד נוסף שרוצה שיאהבו אותו. שיחזיקו אותו, שיאכילו אותו, שיגדלו אותו בשמחה.

מהר מאד הבטן יוצאת. ועם הבטן מגיעות גם התגובות. איזה יופי! בשעה טובה!, בלי עין הרע!, ממש רווחים מושלמים בין הילדים, בדיוק בזמן הנכון!. ואני שומעת, ובולעת את הדמעות, ומהנהנת. כן, מרגישה ממש בסדר, לא, לא היו לי בחילות, רק קצת עייפות...

בשעה טובה? בלי עין הרע? בדיוק בזמן הנכון? אלוהים. כל כך ביקשתי שלא. רוצה עוד ילדים. רק לא עכשיו. לא השנה. אולי אפילו רק עוד כמה חודשים. רציתי להתחיל את ההיריון הזה בשמחה, ברצון, עם כוחות.

והבטן גדלה וגדלה, והכוחות הולכים ואוזלים. ותמיד לשמור על ארשת פנים מחויכת. כן, הסקירה עברה בשלום. רק עוד חודשיים. קצת כבד, ב"ה מתחילים לראות את הסוף. הילדים לומדים להכיר אמא חדשה, שלא מרגישה טוב, שמחכה כל יום בכיליון עיניים לאבא שיחזור מהעבודה ויוכל לטפל בהם. אבל הם מתרגשים, ושמחים, ומחכים לתינוק.

יושבת ליד חברה שנמצאת בטיפולי פוריות. ידי מונחות על בטני הגדולה, כרויות לתנועות העובר. היא שואלת על ההיריון. אני מדווחת כרגיל שהכל בסדר. ההיריון בסדר. העובר בסדר. רק אני לא בסדר. אבל את זה אסור להגיד. כולי רוויה באשמה. ואני שואלת את אלוהים בליבי - ואם ההריון הזה היה שלה, היו בעולם שני אנשים מאושרים יותר. למה??? ואני יודעת שהעולם הזה מורכב ואין תשובה. ורק מתפללת לכוחות עבור שתינו עם הניסיונות שאיתן אנו מתמודדות.

ואחר כך הלידה. ואני מחזיקה יצור פעוט בזרועותי. המתיקות מחלחלת אלי. אני אוהבת אותו. אני שואבת ממנו כוחות. אולם למרות זאת, היומיום קשה. ומדי פעם עולה בפנים הזעקה, אבל למה עכשיו? ילדי גדל אהוב ורצוי. אבל את המחיר על העיתוי של ההיריון הזה, אנחנו עשויים לשלם עוד שנים ארוכות.

את המאמר הזה אני כותבת בשמן של נשים רבות, שלאט לאט אני פוגשת אותן, מתביישות, נבוכות להודות. לעתים לא מודות.

חברה שילדה רק לפני מספר חודשים, והנה היא שוב בהריון מתקדם. חברה מבוגרת שכבר חילקה את כל מוצרי התינוקות בביתה כי חשבה שלא תזדקק להם שוב. חברות אמהות למשפחות ברוכות ילדים, שבשקט יודו שהן לא מרגישות כל כך מבורכות. חלקן לא מסתדרות עם תופעות לוואי של אמצעי מניעה. חלקן נכנסו להריון למרות אמצעי מניעה. מעטות לא ידעו שאפשר לדחות הריון. כל אחת והסיפור שלה. הפלה אינה באה בחשבון. ואנחנו מביאות אותם לעולם. בגבורה. למרות כל הקשיים והדמעות. ומגדלות אותם באהבה. למרות כל הקשיים והדמעות.

ואנחנו רק מבקשות שלא יתייחסו אלינו כאל מובן מאליו. כאילו כל ילד שקיבלנו הוא מתנה. הוא מתנה. אבל הוא גם ניסיון. קשה מאד. שלעתים עולה לנו בכוחותינו האחרונים. ושוב ושוב אנו דוחות את הצרכים האישיים הבסיסיים שלנו, כדי לתת לילדינו את הצרכים האישיים הבסיסיים שלהם.

ואנחנו מבקשות להזכיר שהריון, ולידה, ומספר ילדים, וקצב ילודה, הם עניינים אינטימיים שבין איש לאשתו לבוראם. וצריך להיזהר כשנוגעים בהם. יש הרבה צלקות מדממות.

ואנחנו מבקשות, לפתוח את השיח בנושא אמצעי מניעה. בצניעות המתאימה. לאפשר לנשים לפתוח. לייעץ זו לזו. לדעת שיש כמה דעות בהלכה על אם ואיך ומתי. להעלות את הנושא שוב לפתחם של גדולי הדור כבעיה של ציבור, לא של יחידות, ושבמרכז הדיון תעמוד גם בריאותה הפיזית והנפשית של האשה.

ואחרי הכל, אנחנו מבקשות שלא נצטרך להרגיש אשמות. ולהתבייש. ולהסתיר שלא רצינו את ההריון הזה. ואנחנו לא רוצות שינחמו אותנו במילים יבשות על כוחות שבאים עם ניסיונות ועל ילדים שהם מתנות ועל רצון ה'. אנחנו שומעות אותם כל הזמן. עכשיו אנחנו זקוקות למילים אחרות.

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן