פרשיות מטות-מסעי שהינן בדר"כ מחוברות, חותמות במידה מסויימת את התורה, המספרת את תולדות העולם מבריאתו עד להגעתם של בני ישראל לערבות מואב אשר על ירדן ירחו. לפני ספר משנה התורה, החוזר על דברי התורה "באר היטב".
מעניין הדבר שבפרשתנו מופיעות שתי פעמים בהן נראה שמשה ממשיך ונוקט בדרך שלכאורה הינה לא נכונה (ואף לפי הרמב"ם היוותה את חטאו במי מריבה) - הכעס.
כאשר חוזרים פקודי החיל ומתברר שהחיו את הנשים שגרמו לחטא בעל פעור, קוצף משה ואומר "החייתם כל נקבה". די ברור לנו כאן מדוע קוצף משה, הרי כל מטרת המלחמה היתה לנקום נקמת ישראל וד' במדין, (כפי שבא לידי ביטוי בשינוי שעושה משה בדרישתו של הקב"ה שביקש "נקום נקמת ישראל במדין" ומשנה משה ואומר "לנקום נקמת ד' במדין") שד' דואג לכבודם של ישראל וישראל דואגים לכבודו של הקב"ה, כפי שאנו אומרים בשיר הכבוד "פארו עלי ופארי עליו" והרי בהשאירם את הגורמות לחטא בעצם מבטלים ישראל את מטרת היציאה למלחמה.
אך בעניין השני קשה לנו להבין על מה כועס משה. פונים אליו בני גד ובני ראובן ואומרים לו שהיות ויש להם מקנה רב, הם מעדיפים להשאר בעבר הירדן, פונה אליהם משה ואומר אתם ממשיכים בכך את חטא המרגלים.
אולם הטענה המרכזית של משה הינה "האחיכם יצאו למלחמה", כלומר בכך שאתם נשארים בעבר הירדן מזרחה ואינכם עוזרים לאחיכם במלחמתם, אתם בעצם מוציאים את עצמכם מן הכלל. באים בני גד ובני ראובן ואומרים למשה "נחנו נצא חלוצים לפבי בני ישראל", דבר זה עדיין לא מספק את משה שאומר להם שרק במידה ויצאו "חלוצים לפני ד'", אזי יכולים הם להיות נקיים מד', ויתברר שבאמת מקושרים הם עדיין לעם ישראל ולא יצאו מתחומו. שוב מתברר לנו הקשר שבין ישראל ואוריתא וקודשא בריך הוא שחד הוא.
ומשה ממנה את יהושע ואלעזר הכהן ואת ראשי העם עדים לכך שצריכים הם להשתתף ולעבור חלוצים לפני המחנה ולפני ד', עד להשלמת הישיבה של ישראל על אדמתם.
אולם משה אינו מסתפק בדבר זה הוא לוקח את שבט מנשה ובעצם חולק אותו לשניים ואת החצי הרוחני יותר שבו נותן יחד עם בני גד ובני ראובן להיות כשומר עליהם וכמשפיע מרוחו עליהם. בכך כמו בעניין הראשון של מלחמת ישראל במדין, רוצה משה לומר שבכניסתם לארץ, ישנה סכנה לעשות את הדברים במנותק מהקב"ה, כפי שאומר שבכניסתם לארץ הם יבנו אבנים גדולות (כי מי ראה עם הנוצח נצחונות פלאיים ולא מקים אנדרטות לזכרם - הרי זהו נוהג העולם) אך מצוה משה כשתבנו את האבנים הללו צריכים אתם לכתוב עליהן את דברי התורה הזאת להיות לעד שלא ניתקתם את הדברים ממקורם העליון וגם את נצחונותיכם הטבעיים (הבאים בארץ ישראל כניסים בתוך הטבע, להבדיל מתקופת המדבר שם באו כניסים מעל לטבע) אתם מתקשרים ומתחברים לד' ומעידים שהוא הנותן לכם כח לעשות חיל.
פארו עלי ופארי עליוי
בפרשתנו החותמת בעצם את התורה שבכתב נראה כי משה כועס פעמיים - מדוע?
