יום שישי האחרון, באמצע ההכנות לשבת, אני עומד ותוהה מה אני הולך לעשות במוצאי שבת. הרגשתי כי יש לי חשק לבלות ותהיתי איזה בילוי אני מחפש לעצמי. במפתיע הופיע לי פתרון, בערוץ 2 עמדו להקרין במוצאי שבת סרט של בוגרת מעלה, אחת הדר פרידליך, עם ביקורות טובות של יאיר רווה, והסרט הזה הלך להיות הבילוי שלי במוצאי שבת.
אתמול ראיתי את הסרט, ויש לי ביקורת עליו, ביקורת שלילית- אני שונא את הסרט הזה.
זהו סרט אכזרי במסווה של ריאליסטי ומתוחכם. זהו סרט מרושע שלא יוצר שום קתריזיס (הרגשת פורקן) לצופה, שלא בונה שום שמחה בלב או תקווה. זהו סרט שהצופה בו יוצא אחרי שעה ורבע של הסרט ומצטער על בזבוז הזמן שהיה גלום בו.
והיוצרת עצמה היא משובחת הראיה שלה מדויקת, ההבנה שלה טובה והחיבור הנפשי שלה לנושא הוא אדיר, ועדיין מסרטים כאלה אני מציע לכם לברוח כמו אש. אל תתקרבו אליהם בכלל. סרטים כאלה יונקים מהצד השלילי שבקולנוע שלא כדאי לכם בכלל לבוא איתו במגע. והסיבה היא פשוטה, היוצרת בחרה לשים סוף רע לסרט.
הסיפור הוא כזה, התקופה ערב פסח הגיבורה תמר עומדת לפני הבת מצווה שלה, ובינתיים מסביבה, כל החברה שלה עסוקה בחמץ, חמץ בחוץ חמץ בלב. ביעור חמץ של הלב ביעור חמץ הבית. ההורים שלה כופים עליה לנקות את הבית, לא מוותרים ולא מקילים. בכיתה מקפידים עליה וחונקים אותה. ובפנים איסורים דתיים שונים פוגעים והורסים. תמר סובלת מטורדנות כפייתית (OCD בלשון הפסיכולוגים) אשר יונקת ושואבת מהמוחלטות של הערכים הדתיים, וככל שהפסח וחגיגת בת המצווה שלה מתקרבת היא משתגעת והולכת. במקביל החברה המופרעת שלה בת הבלנית המקומית מגלה לה את סודות המקווה, והרהורים טורדניים על ענייני טהרה מתחילים להציף אותה. גם כך הידים שלה נהרסות מעודף נטילות ידים, ועכשיו שאלת הטהרה שלה כנערה לא מקבלת תשובה נורמלית. החברה הפרימיטיבית של הישוב שלה לא טרחה בכלל להסביר לה על התהליכים הפנימיים של גופה (זה נראה כסתם הוצאת לעז, ואך אני לא יודע). תמר נכנסת לתוך מלכודת מחשבותיה שמממנה אין לה היחלצות.
זה הסיפור וכפי שכתבתי היוצרת בנתה את הסיפור בצורה טובה מאד. דמויות ההורים הן סמכותיות וקשות בצורה אופיינית, החברה היא חברה דוסית אשר במקרה הטוב שואפת לטוב ובמקרה הרע צדקנית ומגעילה. והדמות החיובית היחידה בסרט היא אחיה של תמר אשר מנסה לדבר על הנורמליות ונכנס לעימותים בלתי פוסקים עם ההורים.
מה אם כן עצבן אותי כל כך?
הסוף. היא סיימה את הסיפור עם סוף רע. וכפי שכתבתי זה הגורם הכי גרוע שאפשר לעשות לסרט. היא פשוט הרסה אותו. סרט צריך להסתיים טוב. סרט צריך להסתיים עם תקווה, עם תשובה, עם פורקן. סרט לא יכול להסתיים גרוע. כל ההצלחה של הוליווד היא בגלל העובדה הזו. אפילו האירופים שעשו כל מיני סרטים (אלק מתוחכמים), שבאו לחנך את הקהל לטרגיות של החיים, הפסיקו עם זה. כמו האמריקאים הם התחילו ליצור סרטים כיפים כמו "אמילי" או "חתול לבן חתול שחור", סרטים שהצופה בא ליהנות מהם ומקבל תמורה על כספו. גם בישראל נגמרה כבר התקופה של הסרטים הכאילו מתוחכמים של כל התל- אביבים, סוף סוף הופיעו סרטים כמו ההסדר, חתונה מאוחרת וכנפיים שבורות שבאו לעשות טוב לאנשים והיה סבבה לראות אותם. הסרטים האלו מצד אחד לא היו סרטי בורקס אך מצד שני היה בהם מספיק צד מסחרי שיהיה שווה לראות אותם.
הבעיה שלה היה שהמפיק של הסרט היה איזו קרן אמנותית שאנו ממנים אותה ולא מפיק סרטים מסחרי היודע ליצור סרט טוב ולשווק אותו לקהל. מפיק כזה לא היה מוציא את הסרט עם סוף כזה, מפיק כזה היה יודע, כי סרט טוב נגמר טוב, ומונע את הסוף המגעיל הזה. כפי שאמרתי הבעיה כאן היא הקרנות שיוצרות מצב שמשלם המיסים צריך לשלם בשביל תוצר שהוא לא מעוניין בו. אין לי התנגדות לבית ספר לקולנוע. אבל אין לי שום חשק לממן סרט שהוא לא שווה לי את הכסף המושקע בו.
לתשומת ליבך, הדר פרידליך.